משה דומב, יליד ורשה, התגייס לאחר פרוץ המלחמה לדיוויזיה הליטאית בצבא האדום. שליש מהחיילים בדיוויזיה היו יהודים. בעדותו סיפר דומב כי יכולותיהם המקצועיות והאינטלקטואליות גבוהות של החיילים היהודים וכן השיחות ביידיש שניהלו בינם לבין עצמם, עוררו גילויי אנטישמיות מצד החיילים והמפקדים הליטאים והרוסים. "ליהודים לא היה שם טוב אצל המפקדים הגבוהים", סיפר דומב בעדותו, "אך כאשר החל הקרב הוכיחו היהודים את עצמם. ביום המפלה הגדולה על יד אלקסייבקה (Alexeyevka) אמר מפקד הגדוד, פולקובניק, מטייקו (ליטאי): 'באימונים לא יכולתי להרים את היהודים על הרגליים ועכשיו אינני יכול להשכיב אותם, הם מסתערים בקומה זקופה'."
במהלך המלחמה נפצע דומב. הוא אושפז בבית חולים צבאי, החלים ושב אל יחידתו, עמה עבר דרך עיירות רבות ברחבי ליטא. "אז נתגלה לעינינו החורבן היהודי בעיירות ליטא. מצאנו בבונקרים גופות שרופות של יהודים. מצאנו שרידי תמונות, כלי מטבח, רהיטים שבורים... מצאנו ילד יהודי או אישה שניצלו בדרך נס".
באחד הכפרים בהם עברו החיילים נכנס דומב אל בית ריק של משפחה יהודית ומצא על קיר המטבח קישוט שלקח עמו - מפית עליה רקומה דמות אישה במטבח ומתחתיה כתוב ביידיש: 'די ריינקייט ליגט אין שיינקייט' (הנקיון הוא ביופי).
בהלכם דרך העיירות והכפרים החלו החיילים היהודים להבין את גודל החורבן שפקד את עמם. הם הניחו שגורל כל יהודי אירופה הוא כגורלם של יהודי ליטא, וחשו כי הגיעו מאוחר מדי. במכתב שכתב דומב לאחר שנחשף למראות ההרס והחורבן של העולם היהודי סיפר: "אנחנו במלחמה כבר הפסדנו. אין עוד יהודים בכל אירופה. אין תקווה שנמצא מישהו מקרובינו".
אוסף החפצים, יד ושם
תרומת משה ורגינה דומב, קיבוץ כפר מנחם, ישראל
