מחנות העקורים וקיבוצי ההכשרה באיטליה אחרי המלחמה

מפגש הניצולים עם החיילים הארצישראליים בצבא הבריטי

מספטמבר 1943 ועד תום המלחמה נפגשו יהודי איטליה המשוחררים עם חיילים מארץ ישראל ששרתו בצבא הבריטי ועם חיילים יהודים ששרתו בצבאות בעלות הברית, בעיקר בצבא האמריקאי. מראה חייל בריטי שעל שרוולו מגן דוד עורר התרגשות עצומה. בכל מקום אליו הגיעו החיילים היהודים, הקיפו אותם יהודי המקום וחיבקו ונישקו אותם כשדמעות בעיניהם. מיד עם בואם החלו החיילים בפעולות סיוע ספונטניות ליהודי איטליה, ובפברואר 1944 הקימו את "המרכז לגולה".

בנובמבר 1944 הגיעו חיילי הבריגדה היהודית (חי"ל, חטיבה יהודית לוחמת) לאיטליה. לאחר תום הקרבות הוצבה הבריגדה בטרוויזיו (Tarvisio) שבאיטליה, סמוך לגבול עם יוגוסלביה ואוסטריה. משלחות יצאו מטרוויזיו למזרח אירופה ולמחנות העקורים באוסטריה ובגרמניה, ועד מהרה נמשכו לחיילי הבריגדה ניצולים מקרב בני הנוער היהודי ברחבי אירופה כולה. בתקופה הקצרה בה פעלו חילי הבריגדה במקום (מאי – יולי, 1945), הוברחו כ15,000- יהודים לטרוויזיו, אושפזו והוזנו על ידם, ויחידות ההובלה היהודיות בצבא הבריטי העבירום למרכזי הפליטים בדרום איטליה.

על המפגש עם חיילי הבריגדה סיפר שמואל שילה:

לא נתנו אמון במבוגרים, כי או שהיו אלה מבוגרים שרצו להרוג אותנו, או שהיו מבוגרים יהודים, ש... דואגים לעצמם ולא לנו. ופתאום מבוגרים, ועוד חיילים וקצינים שדואגים לי, ושרוצים שאני אחיה, ושרוצים שאני אלמד, ושרוצים שאני אתלבש, שרוצים שאני אוכל, שהם רוצים להביא אותי לארץ ישראל... אני לא יודע אם היה כדאי להישאר בחיים, או שהייתי נשאר בחיים, אם לא היתה ארץ ישראל. אם לא המפגש הזה עם הבריגדה היהודית. כי עם הבריגדה זה היה המפגש הראשון עם ארץ ישראל, עם משהו אחר לגמרי. אני חושב שארץ ישראל הצילה את חיי.

על המסע מאוסטריה לאיטליה סיפר מרדכי בראון:

היינו בזלצבורג והגיעו חיילי הבריגדה היהודית עם משאיות כדי לקחת את מי שרוצה להגיע לפלשתינה... ריכזו אותנו על משאיות סגורות עם ברזנטים... ואנחנו נוסעים. לאן נוסעים? לא ידענו, אבל נסענו... נסענו גם בלילות. אסור היה לדבר. כל פעם היו עוצרים והיו נותנים לנו לשתות קפה ותה, ונתנו לנו גם משהו לאכול. ועצרנו באיזה בסיס ועשו לנו דיזינפקציה [חיטוי] עם כל מיני כימיקלים. נשארנו שם לילה, והמשכנו לנסוע... בסופו של דבר הגענו למודנה.

ביולי 1945 הועברו חיילי הבריגדה לבלגיה והולנד. כ-150 חיילים נשלחו על ידי מוסדות היישוב לפקח על העבודה הארגונית והחינוכית במחנות העקורים, לארגן תחנות בריחה באוסטריה ובגרמניה ולסייע בהכנות לעליה ב'. חיילים אחרים התמקדו ברכישת נשק לארגון ההגנה. בהדרגה העביר "המרכז לגולה" את הרשת המסועפת של מוסדות החינוך והסעד שהקים לידיה של משלחת הסוכנות היהודית.

חיי היומיום במחנות העקורים ובקיבוצי ההכשרה באיטליה

חיילי הבריגדה היהודית עזבו את איטליה בסוף יולי 1945. עד הקיץ הבא פורקו היחידות הארצישראליות בצבא הבריטי. החיילים הארצישראליים שוחררו מהשרות ועזבו את איטליה. הצבא הבריטי חדל להיות מקור לאספקה ולמימון הפעולות ואת מקומו תפסו הג'וינט, האונרר"א (סוכנות הסעד והשיקום של האו"ם) והסוכנות היהודית.

במחנות שררו עוני, רעב ותנאי תברואה ורפואה ירודים, וחסרו אפשרויות תעסוקה. בקרב רבים שרר ייאוש. הניצולים התקשו למצוא עצמם שוב ב"לאגער" (מחנה); בקרב חלק ממשוחררי מחנות העבודה והריכוז הנאציים, עבודה עוררה אסוציאציה של כפייה. הניצולים היו תלושים ממולדותיהם, כואבים את העבר וחסרי עתיד נראה לעין. עבור רבים מהם שימשה ארץ ישראל כעוגן הצלה; התארגנו הפגנות נגד הבריטים ושביתות רעב למען עליה לארץ ישראל.

על הימים הראשונים במחנה במודנה סיפר מרדכי בראון:

שיכנו אותנו באקדמיה מיליטרה [צבאית] במודנה. היה שם נחמד, זאת אומרת, זה לא היה מלון... היו שם כל מיני כיתות. ישנו בפרוזדורים, בחדרים. איך שהוא נתנו שם שמיכה, וזה מה שהיה... כל יום שמענו צעקות: קאפו! קאפו! מצאו איזה יהודי שהיה קאפו במחנות והתנפלו עליו במכות רצח. התחלתי לעבוד בעיר והרווחתי כסף, כך שיכולתי לקנות כל מיני דברים שרציתי, ויכולתי גם ללכת לקולנוע.

הניצולים סברו שאיטליה היא אך מקום זמני בו ישהו עד הגירתם; בסקר שנערך בקרב יותר מ-9,000 עקורים באיטליה ושפורסם בפברואר 1946 הביעו כמעט כולם את רצונם להגיע לארץ ישראל. כבר בנובמבר 1945 התקיים ברומא כנס של נציגי העקורים מכל רחבי איטליה ובכנס הושם דגש על שיקום הניצולים והכשרתם להגירה בשיתוף עם ארגוני הסעד והעזרה. במקביל, כוננו במחנות חיי תרבות מגוונים, נפתחו כיתות לחינוך ילדים, החלו קורסים ללימוד שפות וסדנאות עבודה למבוגרים והתקיימו מופעים והרצאות. כמו כן יצאו לאור עיתונים ביידיש, שהחשוב ביניהם היה "בדרך", העיתון הרשמי של ארגון הפליטים היהודים באיטליה.

על החיים במחנה פליטים ליד רומא סיפר מרדכי גרינברג, שהיה בן 12:

הגענו לרומא ישר לצ'ינצ'יטה (Cinecittà). זאת עיר הסרטים. כל הצד הימני היה שייך לספולאטי [פליטים] מנאפולי, מכל מיני מקומות, מהפצצות. הצד השמאלי היה ליחסנים יותר, כולם בני נתינות אחרת, זרה, שנקלעו למלחמה. שם היו לי חברים יוגוסלבים, צרפתים, מכל מיני מקומות. שמה גם למדנו. הופענו פעם באיזו שהיא מסיבת חנוכה שארגנו הצופים ברומא... לנו היה חדר, אחרים גרו באולפן הקלטה, אז פשוט שמו קירות הפרדה מקרטון... יום אחד לקחו אותנו להופעה של הבריגדה ברומא. היו שם [יוסי] ידין, חנה מרון... נסענו על משאית 70-60 איש. בקושי החזקנו בסולמות. נסענו בעמידה.

לצד כ-35 מחנות לפליטים ועקורים באיטליה, פעלו גם כ-45 הכשרות חלוציות וקיבוצים בהם זכו פליטי שואה צעירים לקבל חינוך לערכי עבודה וסולידריות חברתית, למדו עברית, הכשרה חקלאית והכרת הארץ וקיבלו הכנה לעליה. הגברים אומנו בנשק כדי שיוכלו להצטרף למסגרות צבאיות כשיעלו ארצה.

על הצטרפות לקיבוץ באיטליה סיפר מרדכי בראון:

נסענו עם איזו קבוצה, נתנו לנו חדר בתוך בית ואמרו שזה יהיה קיבוץ דרור הבונים. לא ידעתי מה זה קיבוץ ומה זה דרור הבונים, אבל הלכתי לשם... קיבלו אותנו יפה. ציירתי שם על הקירות תמונות של הרצל ושל ביאליק. אלה היו תמונות גדולות... הכל היה משותף, היה מטבח משותף... משם העבירו אותנו לצזאריה, שם התארגנו, היו חתונות, וגם אנחנו - אשתי [דולי] ואני - התחתנו שם בקיבוץ דרור.

סלבינו – "מושבה של ארץ ישראל" במרומי האלפים האיטלקים

בצפון איטליה, ליד הכפר סלבינו, התקיים במשך שלוש שנים מעון חינוכי בתנאי פנימייה בהנהלת חיילים ארצישראליים. היה זה בית לכ-800 ילדים ובני נוער יהודים משארית הפליטה. הם הגיעו מכל רחבי אירופה, מהמחנות, מהיערות, ממקומות המסתור ומהמנזרים בהם שהו. הבית ששמו "שזופולי" שימש במהלך המלחמה בית נופש לנוער איטלקי פשיסטי.

על הימים הראשונים בסלבינו סיפר שמואל שילה שהיה בן 16, מבוגר ורציני מכפי גילו, כשהגיע למקום:

אחרי שבועיים גם אני התחלתי לזרוק כריות, וגם אני התחלתי לרקוד עם בנות, וגם אני התחלתי לשחק כדורגל... זה לקח שבועיים, לא יותר, וחזרנו לגיל שלנו. אני חושב שאחד הדברים הגדולים של סלבינו... שהבית הזה - לתקופה המסוימת שהיינו שם, איזה שנה ומשהו - החזיר לנו את הנעורים... סלבינו היתה מושבה של ארץ ישראל. נכון שדיברנו בפולנית, או ביידיש, או בהונגרית, אבל חיי התרבות היו בעברית.

בראש הבית עמד משה זעירי, חבר קבוצת שילר, חייל ארצישראלי בצבא הבריטי מפלוגת ההנדסה 745 שזכתה לכינוי "פלוגת סולל בונה". הילדים היו בגילים 4 עד 17, רבים מהם יתומים. הילדים הבוגרים טיפלו בקטנים. בחודשים הראשונים היה מחסור במזון, ועל כן הגיע מזון נוסף מהמנות שהקציב האונרר"א ומהמזון שהפרישו לילדים ממנותיהם של חיילי היחידות הארצישראליות.

בסוף 1945 הגיעה לסלבינו קבוצה של 30 ילדים. היתה זו קבוצת "אחווה" מלודז', קבוצה מלוכדת וממושמעת, דוברת עברית, שהתגבשה בחודשי השהות בצוותא בלודז' ובתקופת הנדודים עד הגעתה לסלבינו. רינה רדוצקי (נאכט) הגיעה עם חברי הקבוצה ותיארה את המקום בעדותה:

הוא [משה זעירי] קיבל אותנו יפה. הוא גם התחיל לארגן לנו מקהלה, ולימד אותי שירי סולו. "ליל גליל " " שרתי... שם זה ממש היה כבר ארץ ישראלי. שם התחלנו להרגיש טוב... הבית מאוד יפה, כמו ארמון היה בשבילנו, מסודר מאוד, מיטות כחולות וניקיון, ובריכה היתה שם. אחרי כל מה שעברנו, הגענו לבית כזה מפואר...

בסלבינו הוקמו כיתות לימוד ובני הנוער הגדולים עבדו באחזקת המקום. הילדים חוברו למורשתם היהודית, ציינו את השבת וחגגו את חגי ישראל, למדו עברית והוכשרו לקראת חייהם החדשים בארץ ישראל. עם בואם לארץ נקלטו ילדי סלבינו במסגרת עליית הנוער בקבוצות ובקיבוצים שונים.

הגירה

כשני שלישים מהפליטים והעקורים היהודים ששהו על אדמת איטליה אחרי המלחמה, כ-50,000 נפש, הגיעו לישראל; השליש הנותר היגר לארצות הברית, אוסטרליה ומדינות אמריקה הלטינית. אלפים בודדים נשארו באיטליה.

לאחר המלחמה היתה איטליה נתונה לפיקוח צבאי של בעלות הברית, בפרט של בריטניה. הרשויות הבריטיות לחצו על ממשלת איטליה לא לאפשר כניסתם של גלי הפליטים לתחום איטליה ולא להתיר את עלייתם לארץ ישראל של פליטים ששהו בתחומי איטליה. כדי לאפשר את כניסתם הבלתי רשמית של עשרות אלפי פליטים לאיטליה, את ישיבתם באיטליה ואת ההכנות ליציאתם הלא חוקית לארץ ישראל, נדרשו מגעים עם הרשויות האיטלקיות השונות - מבלי לסבך אותן עם הבריטים. רפאלה קנטוני שמונה לנשיא הקהילות היהודיות באיטליה סייע רבות בתחום זה והיה בקשר הדוק עם יהודה ארזי ועדה סרני, מראשי המוסד לעליה ב' שהגיעו לאיטליה. הרשויות האיטלקיות נקטו מדיניות של עצימת עיניים.

רשת הבריחה וההעפלה התרחבה חיש מהר. פליטים יהודים זרמו מכל רחבי אירופה, ברכב וברגל, בכל שעות היום והלילה ובכל תנאי מזג אוויר, כשיעדם איטליה. "המרכז לגולה" יצר קשר עם מרכזים יהודיים במדינות אירופה בהם התרכזו שיירות הפליטים, קבע עם כל מרכז מועד לחציית הגבול ותאם מעבר לנקודות ריכוז בקיבוצים ובמחנות הפליטים באיטליה, עד שיגיע זמנם של הפליטים לעלות לספינות המעפילים.

על תעשיית הזיופים של דרכוני נוסעים לארץ ישראל מספר מרדכי בראון:

הייתי צריך לעשות חותמות, והיה צריך גם להחליף את התמונה... על התמונה יש חתיכת חותמת, אז הייתי צריך להתאים בדיוק את המיקום של החותמת... אלה היו דרכונים מפלשתינה, של פולנים, הולנדים ואנגלים... אנחנו ניהלנו שם את העניין כמו בקונסוליה. כל מי שבא לבסיס היה ממלא טופס... גייסו גם סטודנטים לאמנות למלא ולזייף את כתב היד של הפקידים... היתה רק בעיה כשקיבלנו, נניח, הרבה דרכונים פולנים, אז הם [הסטודנטים] לא ידעו פולנית, ולכן קרה שלפעמים הם הזיזו שורה, ויצא שהוא [הפליט שקיבל תעודה] היה בגובה בלונדיני ועם שיער כחול...

על המסע לארץ ישראל סיפר יצחק קליין, מילדי סלבינו:

המטרה - עולים ארצה. מקימים קיבוץ, בונים את המדינה... אנחנו מגשימים את החלום בסופו של דבר... הביאו אותנו אל שפת הים, לשם היתה צריכה להגיע אניית מעפילים לאסוף אותנו ואז כנראה שהעסק התגלה על ידי האנגלים ולקחו אותנו משם... למטאפונטו, על יד בארי. שם היו כבר המון ניצולי שואה שחיכו להגיע ארצה... אנחנו היינו איזה 70 ילדים מסלבינו עם המדריך שלנו ישעיהו פלמהולץ שהיה מבוגר מהנערים הכי גדולים בשנתיים-שלוש... אחרי כמה זמן הגיעה האנייה חיים ארלוזורוב. בלילה העלו את העולים ואנחנו שוב נשארנו למטה... לובה אליאב היה מפקד האנייה והוא החליט להעלות אותנו על הסיפון. עלינו כשהאנייה כמעט התנתקה... ההפלגה היתה מאוד קשה. היתה צפיפות נוראית... לא הגענו ארצה בסופו של דבר, הגענו ל[מחנות המעצר של הבריטים ב]קפריסין.