עדים דוממים: סיפורי חפצים מאוסף מוזיאון יד ושם

הדובי 'מישו', חברה הטוב של סטלה קנובל

הדובי "מישו"הדובי "מישו"   תמונות נוספות

סטלה קנובל, ילידת קרקוב, שנת 1931, קיבלה את הדובי ליום הולדתה השביעי מאביה, מרטון, שהיה רופא וקצין בצבא הפולני.

באוגוסט 1939 גויס מרטון קנובל במסגרת גיוס חירום של הצבא הפולני. לאחר כניעתו של הצבא הפולני, הצליח מרטון לברוח וחבר לסטלה ולאמה שנמלטו מביתם כשהן לוקחות עמן חפצים ספורים– בהם הדובי "מישו".

משפחת קנובל חצתה את הגבול ועברה אל העיר צ'ורטקוב (Czortków) שהייתה תחת שלטון סובייטי.

אולם חודשים ספורים לאחר הגעתם גורשו לסיביר בני המשפחה יחד עם פליטים פולנים אחרים שסירבו לקבל אזרחות סובייטית משום שרצו לשוב לפולין בתום המלחמה.

את הדרך לסיביר עשו הפליטים בקרונות משא במסע שארך כחודשיים. הם שוכנו במחנה עבודה ביערות ורוב הגברים נשלחו לעבודות ביער. כרופא, זכה מרטון לעבוד בעיירה במקצועו.

בשנת 1941, שוחררו עצורי המחנה בעקבות ההסכם שנחתם בין הסובייטים וממשלת פולין הגולה שבלונדון. הפליטים עשו את דרכם לסמרקנד, אוזבקיסטן, שם קיבל מרטון עבודה בסנטוריום, ובזכות עבודתו קיבלה המשפחה מזון וחדר להתגורר בו.

בהמשך התגייס מרטון לצבא אנדרס ושירת בבית חולים צבאי באוזבקיסטאן. מהחזית שלח האב למשפחתו הנחיות כיצד להצטרף אליו. סטלה הצעירה הייתה זו שלקחה עגלה, דאגה להניח עליה את האם שהחלימה ממחלת הטיפוס, והובילה אותה לתחנת הרכבת. השתיים הגיעו מאוזבקיסטן לטהרן ושם שהו מעל שנה.

בטהרן עבדה אנה כאחות. באחד הימים הגיע מרטון, שהוצב עם צבא אנדרס בעיראק, לבקר את השתיים, והביקור זכור לסטלה כאירוע מיוחד בו לקחו אותה לסרט וקנו לה את השעון הראשון שלה.

במרץ 1943 הצטרפו סטלה ואנה לקבוצה של 'ילדי טהרן' בדרכם לארץ ישראל. במסגרת המסע עם 'ילדי טהרן' התוודעה סטלה לראשונה ליהדותה ולציונות.

בתום חודשיים בדרכים הגיעו האם והבת לארץ ישראל כשבידיהן סלסילה, חמישה דולרים והדובי 'מישו'. הדובי של סטלה שליווה אותה בכל תחנות הנדודים היה לה לחבר ולאח.

כך סיפרה סטלה עם מסירת הדובי למשמרת ביד ושם: 

"מפני שהייתי בת יחידה וכל כך רציתי אח ואחות, הדובי מסמל בשבילי משפחה... הוא היה האח והאחות ונצמדתי אליו... לא היו לי צעצועים אחרים... הוא חלק מהמשפחה שלי... השריד היחיד מהבית בפולין... אני יודעת שביד ושם ישמרו עליו... רציתי לקבור אותו בגינה, אבל חששתי שמישהו ימצא אותו ויזרוק אותו... המחשבה שיזרקו אותו לפח אשפה זה נורא בשבילי... זה (הדובי) מסמל בשבילי את חיי".

אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת סטלה קנובל, גבעתיים, ישראל