עדים דוממים: סיפורי חפצים מאוסף מוזיאון יד ושם

נצחון הרוח

חלקים מפוררים מתוך הדרשה שכתבה ונשאה ליוויה קורלק במחנה פארשניץ ביום כיפור בשנת 1944חלקים מפוררים מתוך הדרשה שכתבה ונשאה ליוויה קורלק במחנה פארשניץ ביום כיפור בשנת 1944   תמונות נוספות

ליוויה קורלק (היום חנה שפיגל), נולדה ב־1921 בגיור, הונגריה. בשנת 1940 סיימה סמינר למורות והחלה לעבוד כמורה בבית ספר יהודי בעיירה צ'ורנה. בית הספר נאלץ להעסיק נשים בשל המחסור במורים גברים אשר נשלחו ברובם למחנות עבודה על ידי השלטון הפשיסטי.

עם פלישת גרמניה להונגריה, נסגר בית הספר וליוויה חזרה לבית הוריה בגיור. לאחר שבועיים בגטו, ביוני 1944 גורשה ליוויה עם הוריה לאושוויץ. באוגוסט באותה שנה, הועברה למחנה פארשניץ שבסודטים, שם הועסקה בעבודות כפייה בבית חרושת לחלקי מטוסים.

הנשים במחנה השתדלו לשמור על המסורת על אף התנאים הקשים. בפסח ניסו האסירות לערוך ליל סדר אך הוא הופסק על ידי הגרמנים. באותו שבוע הנשים נמנעו כליל מאכילת לחם. בערב יום כיפור בשנת 1944, ליוויה וחברותיה לא אכלו את מעט הלחם שקיבלו ושמרו אותו לצאת הצום. על פי בקשת חברותיה, נשאה ליוויה דרשה ליום הכיפורים בפני הנשים במחנה ובה דיברה על האפשרות שלהן להעניק אחת לשנייה משהו שתמיד קיים ולא נגמר - אהבה.

תרגום הדרשה מהונגרית:

"אני מבקשת בשם כולנו מהקב"ה שיסלח לנו כי אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי, פגענו בהורים, פגענו בקרובים ובאחים שלנו, פגענו בחברים שלנו. פגענו בהם כי אנחנו בשר ודם, כי יצר הרע דבק בנו והוביל אותנו מדרך הצדק והיושר. אנו מבקשים מהקב"ה שיסלח לנו בשם אהובינו כי אנו רחוקים מכל אהובינו ולא יכולים לבקש מהם שיסלחו לנו. עכשיו, כשאנו כל כך רחוקים מהם, כואב לנו מאד שפגענו בהם. שיהיה יום הכיפורים הזה למחילה, לסליחה ולכפרה וה' ימחול לנו את כל עוונותינו. אנו מבקשים מה' שישמע את בקשותינו וישמע את תפילות האמהות וירגיש את הגעגועים שלהן לתינוקות ולילדים הקטנים שלהן. שישמע ה' את תפילות הנשים להיפגש עם בעליהן ואת תפילות הצעירים שרוצים להיות שוב בחיק המשפחה, עם אמא ואבא ועם סבא וסבתא. כולנו מחכים לפגישה עם אהובינו ומאמינים בנסים ומרגישים שכל משפחתנו, קרובינו ויקירנו מרגישים כמונו פה במחנה הקר המדכא והעצוב. אנחנו מבטיחים להיות טובים וישרים, נכון שזה לא כל כך קל כי כולנו עצובים ורעבים וקר לנו, אבל אנחנו פה במחנה צריכים להשתדל להיות סבלניים. אני זוכרת את הרב הקדוש והגיבור שלנו בעיר גיור שלפני נסיעתנו לאושוויץ אסף אותנו בליל שבת במגרש של הגטו ובתפילת ליל שבת דיבר על אהבה בין אדם לאדם, דיבר על אהבה שכמה שנותנים לזולת תמיד נשאר עוד בלב הנותן. זכורה לי דרשתו האחרונה בפני המועמדים לגירוש בתפילת ערב שבת במחנה בצריפים. כה אמר בין השאר: "לא המקום הוא המקדש את האדם אלא האדם הוא המקדש את המקום. קל לו לאדם לשמור על עצמו בדירת פאר, הבה נוכיח את היותנו בני אדם גם בצריפים הצפופים. כעת, כאשר אנו זוכים בחלק העשירי, העשרים, או בחלק העשרים וחמישה של חדר זעיר גם נשתדל לשמור על צלם אנוש". חברותיי, אחיותיי, נגיד את תפילתנו ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו מביתנו. את תפילותינו ובקשותינו אומרים לפני הקב"ה בלי סידור ובלי מחזור רק מהזיכרון, אבל התפילה פורצת מלב שלם שנשבר כי אנחנו מרגישים שביום הקדוש הזה הקב"ה יעמיד במשפט כל יצורי עולמו וסולח לכולנו. ביום הקדוש הזה עלינו לעמוד במבחן, להתגבר על הרעב ולהסתפק במנת הלחם הקטנה שמקבלים מדי יום, כשחוזרים למחנה אחרי יום עבודה קשה ולא לגעת במנת הלחם של הזולת. עלינו לשמור את הדיבר 'לא תגנוב'. הלא אם לוקחים את המנה היומית מהאחר הוא ישאר ללא מזון יומי וייחלש עוד. כולנו מקבלים אותה המנה המצומצמת ועלינו להסתפק בה. אלוקינו ואלוקי אבותינו, מחול לעוונותינו ביום כיפורים זה, שמע את תפילתנו, ראה את סבלותינו והבא לנו שנה טובה. שחרר אותנו מהסבל של הצורר הגרמני והחזר אותנו לחיק משפחתנו. אני מרגישה שהקב"ה ישמע את תפילותינו ביום הקדוש הזה וה' ימחה את הדמעות מעינינו ויענה לנו בדברי התפילה: "סלחתי".

עם שחרורה חלתה ליוויה בטיפוס. לאחר שהחלימה קיבלה החלטה לחזור להוראה, ובאוגוסט 1945 הגיעה לבודפשט וביקשה מראש הקהילה ללמד בביה"ס. ראש הקהילה הפנה אותה לעבודה בבית הספר העברי "תרבות" שנוסד לאחר המלחמה.

בבית הספר למדו בעיקר ילדים יהודים יתומים. אלדר-יהודה שפיגל, שהקים את בית הספר "תרבות", הפך לימים לבעלה. הם נישאו בינואר 1947 ובדצמבר 1947 נולד בנם הבכור, אורי.

בית הספר המשיך להתקיים במשך ארבע שנים ובשנת 1949 נסגר על ידי השלטונות הקומוניסטים. ליוויה ובעלה חיכו כשנה לקבלת אישורי עליה לישראל. לאחר קבלת אישורים מזויפים עלו ארצה בשנת 1950 דרך רומניה ואיטליה. לליוויה (היום חנה) ולבעלה נולדו שני בנים - אורי ואבישי, מהם זכו לעשרות נכדים ונינים.

אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת חנה (ליויה קורלק) שפיגל, בני ברק, ישראל