עדים דוממים: סיפורי חפצים מאוסף מוזיאון יד ושם

"בכיתי כי נותרתי לבד"

צמיד מתכת עם מספר אסיר 85458 אותו אולץ אריה מילרד לענוד כאשר נכלא במחנה הריכוז "פלאשוב"
צמיד מתכת עם מספר אסיר 85458 אותו אולץ אריה מילרד לענוד כאשר נכלא במחנה הריכוז "פלאשוב" ליאון-אריה מילרד עם הוריו גניה ואהרון והסבא מוניש בדרוהוביץ, שנות ה-30ליאון-אריה מילרד עם הוריו גניה ואהרון והסבא מוניש בדרוהוביץ, שנות ה-30 כף שהידית שלה הושחזה ושימשה כסכין, שהייתה ברשות אריה מילרד בהיותו אסיר במחנה הריכוז "גוזן"כף שהידית שלה הושחזה ושימשה כסכין, שהייתה ברשות אריה מילרד בהיותו אסיר במחנה הריכוז "גוזן" על ידית הכף, ראשי התיבות של שמו L M (Leon Muhlard)על ידית הכף, ראשי התיבות של שמו L M (Leon Muhlard) סרט זרוע עם האות A מהסוג שאריה ענד כ"עובד מוגן"סרט זרוע עם האות A מהסוג שאריה ענד כ"עובד מוגן" סימון של עובד בתעשיית החימוש עם האות R מהסוג שאריה ענד כ"עובד מוגן"סימון של עובד בתעשיית החימוש עם האות R מהסוג שאריה ענד כ"עובד מוגן" כרטיס אסיר של אריה-לאון מילרד בו מצויין מעברו ממחנה "פלאשוב" למחנה "מאוטהאוזן"כרטיס אסיר של אריה-לאון מילרד בו מצויין מעברו ממחנה "פלאשוב" למחנה "מאוטהאוזן" אריה מילרד באיטליה בדרכו לארץ ישראל, 1945אריה מילרד באיטליה בדרכו לארץ ישראל, 1945

אריה מילרד נולד בשנת 1921 בעיר דרוהוביץ בפולין.

אריה, שהיה בן יחיד להוריו אהרן ווגמן-מילרד וגניה לבית ברמן, למד בגימנסיה פולנית והספיק לסיים את לימודיו התיכוניים לפני המלחמה. משפחתו, דוברת פולנית ויידיש, הייתה מבוססת מבחינה כלכלית וקיימה אורח חיים מסורתי.  אריה היה פעיל בתנועת "הנוער הציוני" ואף השתתף במפגש גדול של התנועה מכל רחבי פולין שנערך במיקולצ'ין ב-1938. 

מספטמבר 1939 הייתה דרוהוביץ תחת שלטון סובייטי, אריה והוריו המשיכו בשגרת חייהם. כשנכנסו הגרמנים ביוני 1941 השכנים הפולנים והאוקראינים ערכו פוגרום בן שלשה ימים בשכניהם היהודים. הגרמנים הגבילו את תנועת היהודים, הם סומנו בסימן מזהה ורכושם הוחרם. כחודשיים לאחר מכן החלו הגרמנים במבצע מתוכנן לחיסול האוכלוסייה היהודית.

אריה הצליח להתקבל לעבודה אצל קצין גרמני הגון בשם הלמריך שהקים מחנה לעבודות חקלאיות בפרבר של העיר. בסוף אוגוסט 1942, בזמן שאריה עבד במחנה, נתפסה אמו באקציה וגורשה אל מותה. בעקבות אירוע זה מצא אריה עבודה בחברת בנייה בעיר, בכדי שיוכל להיות בקרבת אביו, שעבד בגטו במפעל גרמני. אריה ואביו צוידו בסרטי זרוע עם האות A עובד= (Arbeiter) כדי שיזוהו כעובדים מוגנים. מאוחר יותר, אריה "זכה" לתג סימון  R (עובד תעשיית החימוש=Rüstungsarbeiter).  כעבור זמן  התברר שסרטי הזרוע והסימונים השונים לא היו יותר מאשר חלק ממסע ההונאה השיטתי של הגרמנים.

ביוני 1943 חוסל הגטו ואריה, אביו ובן דודו גורשו למחנה הריכוז "פלאשוב" שם עבדו בעבודות פרך ועונו באכזריות. בספרו "הקפיצה הגורלית" מספר אריה על החוויות הקשות במחנה זה: "ללא כסות לגופנו, למעט צמיד האלומיניום הכרוך על היד ועליו מוטבע מספרנו האישי, המתנו מבוהלים עד מוות לגזרה הבאה..."

בזמן שהותם במחנה "פלאשוב" ניהל אריה מאבק ארוך בניסיון להציל את אביו. האב, שאיבד את רצונו לחיות, נלקח למוות.
באוגוסט 1944 הובלו האסירים שנותרו בחיים במחנה "פלאשוב" למחנה הריכוז "מאוטהאוזן" (Mauthausen), גם שם סבלו מעבודות כפייה, עינויים והשפלות. האסירים גולחו עם שביל בשיער שכונה "שביל הכינים" (Lause Promenade). בין ההתעללויות החביבות על השומרים הגרמנים היה "משחק המוות"- בו אסירים נבחרים נדרשו לשאת על גבם סלע גדול עד שהתמוטטו ומתו. אחד הבודדים שהצליח לשרוד את התחרות האכזרית היה בן דודו של אריה.

לאחר מספר שבועות שולח אריה למחנה "גוזן II" לעבודה במפעל ליצור חלקי מטוסיי "מסרשמיט", שהיה בסמוך למחנה. רוב האסירים עבדו בחפירת מנהרות תת-קרקעיות שהובילו לאולמות מפעלי החימוש ובייצור חלקי מטוסים במפעלי הענק. למזלו הרב אריה שובץ במחלקה הטכנית, שם התחבב על הגרמני האחראי שנתן לו פרוסות לחם נוספות אשר הצילו את חייו. עם זאת, לא היסס גרמני זה לשלוח אסירים אחרים אל מותם. על תנאי הרעב הקשים במחנה "גוזן" כותב אריה בספרו: "הגרמנים לא חשבו לתחזק את "רכושם המתבלה", את האסירים הגוועים; הם ידעו כי במקום המתים יובלו לעבודות הכפייה עובדים אחרים מבין היהודים. על כן גם לא טרחו לספק לנו, נוסף על ה"מרק", יותר מפרוסת לחם קטנטנה ביום, והמנה הזעירה הייתה כל מחייתנו במשך שבועות וחודשים...." . מהחפצים הבודדים שאריה שמר מתקופה זו היה החפץ יקר לו מכל בנסיבות אלו, הכף-סכין שהייתה כל רכושו במחנה. 

על השחרור של מחנה גוזן מספר אריה בספרו:

“פתאום כאילו בקעה קרן אור בנפשנו האבודה...כבר יכולנו לשמוע, גם אם מרחוק, את הדי ההפצצות התכופות של מטוסי בעלות הברית... חודש מאי הגיע והביא עמו רסיסי תקווה ואור לאחר שנים של אפלה ויגון... ב 5/5/1945 מופיעים בשער המחנה ראשוני החיילים האמריקנים. בראשונה לאחר שנים של פחד ואימה הבטנו נדהמים, גם אם ממרחק רב, בבני אדם שלא היו פושעים אפלים ורוצחים מועדים. המראה של בני אנוש שאינם מתכוונים להרוג אותנו או להכות בנו כה מוזר ותמוה היה בעינינו...”

בעדותו בארכיון יד ושם אריה מוסיף:

“ירד גשם חזק מאד, נעמדתי על רגלי, ומאד בכיתי. בכיתי לא מפני שנזכרתי שהיה לי רע, אלא אני נזכרתי שאין לי לאן ללכת, שנשארתי לבד. שאין לי לאן לבוא, שאני צריך עכשיו לחיות לבד, לבנות את החיים שלי. מאד בכיתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שאני בכיתי...”

בדצמבר 1945 , בעזרת חייל אמריקאי, הגיע אריה מילרד למגנצה באיטליה, משם הוא עלה לארץ ישראל על סיפון האניה "חנה סנש"  והתגייס לצבא. בשנת 1949 הוא פגש את רעייתו והקים בארץ בית חדש.

אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
תרומת אריה מילרד, ירושלים, ישראל