עדים דוממים: סיפורי חפצים מאוסף מוזיאון יד ושם

"מילה" מסיפורי יהדות יוון

ערכת ברית המילה של המוהל משה מצא. הערכה כוללת גרביים לתינוק. לדברי הנכדה: "סבא רצה שכל תינוק יהיה לבוש כראוי לאירוע החגיגי ולכן החזיק בזוג גרביים עבור תינוקות שהוריהם היו עניים מדי כדי לדאוג לגרביים."ערכת ברית המילה של המוהל משה מצא. הערכה כוללת גרביים לתינוק. לדברי הנכדה: "סבא רצה שכל תינוק יהיה לבוש כראוי לאירוע החגיגי ולכן החזיק בזוג גרביים עבור תינוקות שהוריהם היו עניים מדי כדי לדאוג לגרביים."   תמונות נוספות

שם העיר זקינתוס כשם האי שבו היא שוכנת - האי המערבי בין האיים האיוניים. בשנים 1797-1482 היה האי תחת שלטון רפובליקת וונציה ולאחר מכן שלטה בו אנגליה. משנת 1864 האי הפך לחלק מיוון. עוד בתקופה הוונציאנית היה ידוע על קהילה יהודית במקום. ממאי 1941 ועד ספטמבר 1943, במהלך מלחמת העולם ה-2, היה האי נתון לשלטון איטלקי. בעקבות כניעתה של איטליה בספטמבר 1943, השתלט הצבא הגרמני על כל האזור. האי שוחרר בספטמבר 1944.

מיד עם מעבר השלטון לידי הנאצים החל משטר טרור. למרות דרישותיהם של הנאצים לספק את רשימת שמות היהודים, ראש העיר לוקס קרר התחמק ובסופו של דבר עלה בידיו ובידי הארכיבישוף דימיטריוס כריסוסטומוס להציל את יהודי האי מגירוש. הם שלחו את היהודים למקומות מסתור בכפרים סמוכים ובמקום לספק את רשימת שמות היהודים, מסרו את השמות של עצמם בלבד. על אף שהגרמנים הציעו מזון וכסף לכל מי שידווח על הימצאותם של יהודים, לא זכו לשיתוף פעולה מצד התושבים המקומיים. על פי עדויות נוספות גם מפקד ארגון הפרטיזנים באי, דימיטרי קטבטיס ניצב לימין היהודים ואיים על מפקד האי הגרמני לבל יגרש אותם.

למעשה, קהילת זקינתוס היא הקהילה היהודית היוונית היחידה שניצלה בשלמותה מן ההשמדה.

לאחר המלחמה עלתה רוב הקהילה ארצה. מולכו, היהודי האחרון שנשאר באי, נפטר בשנת 1984 ונקבר בבית הקברות המקומי.

משפחת מצא - ההורים משה ואסתר לבית פורטה, ושבעה מתוך תשעת ילדיהם - רוזה, שולמית, דבורה, מיכל, דינו, אברהם והרצל, מצאו מסתור בכפר קטאסטארי אצל סטפאנוס ופנאיוטה ביליארד'ו. הבן שלמה עלה לארץ עוד לפני המלחמה. הבן אהרון, שעזב את האי ועבר לעיר מגורי כלתו בקורפו, גורש עם יתר יהודי קורפו לאושוויץ ונספה.

על מנת לקיים את המשפחה הגדולה בעת המסתור, משה, בסיוע ילדיו הבוגרים, הסתובב מבוקר עד ערב בכפרים ומכר דברי סדקית בדוכן נייד.

משה, ששימש כמוהל וחזן בקהילתו וכן בקהילות יוון האחרות באיים האיוניים, המשיך מתוך תחושת שליחות לקיים טקסי ברית מילה במהלך הכיבוש, על אף הסכנה הכרוכה בדבר.

לאחר מותו של משה, בחג החנוכה בדצמבר 1944, בנותיו מיכל ודבורה שמרו על כלי המילה והביאו אותם עמן ארצה.

אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם,
תרומת מיכל (מצא) אלבלה, דבורה (מצא) לוי, שילה (שולמית) (אלבלה) כהן