עדים דוממים: סיפורי חפצים מאוסף מוזיאון יד ושם

"אמא אווזה" באינדונזיה

תיק לנשיאת בובה עם אפליקציה מתוך ספר הילדים "אימא אווזה" אותו תפרו לחנה אמה לנה וסבתה אנה במחנות שהקימו היפנים באינדונזיהתיק לנשיאת בובה עם אפליקציה מתוך ספר הילדים "אימא אווזה" אותו תפרו לחנה אמה לנה וסבתה אנה במחנות שהקימו היפנים באינדונזיה חנה בנינגה, הולנד, 1940חנה בנינגה, הולנד, 1940 חנה עם סבתה אנה פרנק ואמה לנה, הולנד, 1939חנה עם סבתה אנה פרנק ואמה לנה, הולנד, 1939 חנה עם הוריה נח ולנה בנינגה, איי הודו המזרחית ההולנדיים, 1941חנה עם הוריה נח ולנה בנינגה, איי הודו המזרחית ההולנדיים, 1941 בגד מדגל הולנדי אותו תפרו עבור חנה, אמה לנה וסבתה אנה, במחנות שהקימו היפנים באיים ההולנדיים ההודים המזרחייםבגד מדגל הולנדי אותו תפרו עבור חנה, אמה לנה וסבתה אנה, במחנות שהקימו היפנים באיים ההולנדיים ההודים המזרחיים

נח ולנה בנינגה נישאו בהולנד בשנת 1937. שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1939, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם ה-2, נולדה בתם אלידה-חנה.

נח צפה את העתיד לבוא והכין מסלול בריחה עבור משפחתו ועבור הוריה של לנה, צדוק ואנה פרנק.
ממקום מגוריהם בפריסלנד תכנן להגיע לדירה על החוף בסמוך לעיר הרלם ומשם לשוט בספינה לאנגליה. נח הספיק להפקיד כסף בבנק לונדוני שישמש את בני המשפחה לכשיגיעו.

לאחר שנכבשה הולנד על-ידי הגרמנים בשנת 1940, יצאה לפועל תוכנית הבריחה. למרבה הצער לא הצליח הסב צדוק לחבור ליתר בני המשפחה, ובתום המלחמה נודע להם כי בשנת 1943 נתפס ונשלח לאושוויץ, שם נספה.

נח, לנה, חנה ואנה, אימה של לנה, שטו בספינת דייג יומיים תמימים עד שהגיעו לחופיה של אנגליה. הודות לכסף שנשמר בבנק הלונדוני הצליחו לקיים את עצמם. משום שהולנד הייתה כבושה בידי הגרמנים, נחשבו בני המשפחה אזרחי מדינת אויב, וככאלה לא קיבלו אשרת שהייה באנגליה. המקום היחידי אליו יכלו לצאת ללא אשרה היה איי הודו המזרחית ההולנדיים - היום אינדונזיה. 

ב-2 ביולי 1940 יצאו בני המשפחה על ספינה לכיוון אוסטרליה. לאחר 35 ימים הגיעו לחופיה ומשם המשיכו לאי ג'אווה והשתכנו בו. 

לאחר פלישתה של יפן לאיים ההולנדיים ההודים המזרחיים בשנת 1942, החל בידוד האזרחים האירופאים מהאוכלוסייה המקומית. בני המשפחה עברו לגטו. זמן קצר לאחר מכן, קובצו הגברים, גורשו ונאסרו. הנשים והילדים כותרו ונדדו ממחנה אחד לאחר. כל מחנה היה גרוע מקודמו - הצפיפות גדלה, המים התמעטו, המזון היה מינימלי. תת תזונה ומחלות פשו בכל.

לנה ואימה אנה גוננו על חנה הקטנה והשתדלו לספק את צרכיה כילדה. כשהייתה חנה בת ארבע, תפרה לה סבתא אנה תיק בכדי שתוכל לשאת בתוכו את בובתה. לנה הוסיפה לו רקמה מתוך ספר הילדים "אימא אווזה", שליווה את חנה הקטנה בכל שנותיה במחנות.  

באחד מן המחנות הורו היפנים לאסוף את כל הדגלים ההולנדיים מהאסירים. לנה ואנה תפרו לחנה בגד מחלק של דגל שהיה ברשותן. כך הפכה חנה למחאה מהלכת.

באוגוסט 1945 שוחררו הנשים מן המחנה. חבר של נח הגיע לקחת אותן. חנה מספרת: "נכנסנו לחדר גדול מואר בו ישבו אנשים סביב שולחן על מתקן בעל ארבע רגליים ומשענת. אני לא ראיתי דבר כזה מעולם! במחנה אכלנו בכריעה על הרצפה". אל השולחן ישב איש שביקש לחבק את חנה. חנה נחלצה מידיו. היא לא הכירה את אביה אותו לא פגשה כבר שנתיים.

בשנת 1946 במסגרת הרפטריאציה שלחה הולנד אוניות בכדי להחזיר את הפליטים למולדתם. בינואר עלו בני המשפחה על אנייה שהחזירה אותם דרך תעלת סואץ להולנד, שם גילו כי מחוג המשפחה הקרובה שרדו רק אביו של נח ואחותה של לנה. 

בשנת 1954, עם שלושה בנים נוספים שנולדו לבני הזוג, היגרו בני המשפחה לארה"ב. חנה, שכנערה בהולנד הייתה חברה בתנועת "הבונים", נשארה ציונית. בעת לימודיה לתואר ראשון הגישה מועמדות וקיבלה מלגה לשנת לימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. 

אותה שנה הפכה לחיים שלמים בישראל. כאן נישאה, ולה ולבעלה ארבעה ילדים ותשעה נכדים.

אוסף החפצים, מוזיאון יד ושם
באדיבות חנה ארנון, ירושלים, ישראל