"בעקבות הצפייה הם מקבלים את האומץ לברר ולחקור מה הקשר המשפחתי או החברתי שלהם לזוועות הנאציות. אף גרמני לא יכול להתחמק מזה, זה חלק בלתי נפרד מאתנו כחברה"
(מלטה לודין, במאי, גרמניה)
הנס לודין, לא היה חייל גרמני רגיל במלחמת העולם השנייה, אבל סיפורם של אלמנתו וששת ילדיו הוא "סיפור גרמני טיפוסי". מלטה לודין, בנו של הנס שהיה בן חמש כשאביו הוצא להורג ב-1947 בגין פשעי מלחמה, לא יכול היה לספר את סיפורו המשפחתי, אלא לאחר פטירתה של אמו. בסרטו "שניים או שלושה דברים שאני יודע עליו" (85 דק', גרמניה, 2005) מלטה לודין מבקש להתעמת עם הזיכרון המשפחתי ובעיקר- עם הדמות החייכנית של אביו, דרך העדויות ומסמכי הארכיון: "במשך שנים נלחמתי בעצמי, ידעתי שאמי לא תסכים לתוכן סרט והכרתי את עמדותיהן של אחיותיי, אם כי לא שיערתי עד כמה הן קיצוניות לפעמים. אבל אני קולנוען, ועשיית סרטים זו דרכי להבין את העולם ואת עצמי", אמר לודין בראיון טלפוני מברלין.
הנס לודין היה נאציונל-סוציאליסט נלהב, שהתגייס כבר בשנות ה-20 לאס-איי. ב-1941 הוא מונה לשגריר הנאצי בסלובקיה והעביר את משפחתו לברטיסלבה. לודין האב חתם בעצמו על צווי הגירוש של כ-70,000 יהודי סלובקיה למחנות ההשמדה, ובכך השתתף ברצח שלהם. לאחר מות האם, פתח הבמאי בעליית הגג את התיבה המכילה את הירושה המשפחתית: גזרי עיתונים, מכתבים, תצלומים ומסמכים של האב, המציגים דמות אחרת לחלוטין מהדמות שאחיותיו מנסות להיאחז בה. לודין ראיין את אמו טרם מותה, והוא ניגש בעדינות וסבלנות לאסוף שברי זיכרונות מאחיותיו. האחות הגדולה, ברבל, מתעקשת לשמור בזיכרונה על דמות אבהית וחמה, ומגוננת עליו ברציונליזציה הגובלת בהדחקה ובהכחשה צינית. כשאחיה מעמת אותה עם האמת המרה על אביהם, ברבל אינה מסוגלת לעמוד בכך ומפסיקה לדבר עם אחיה. העצבנות וחוסר הביטחון של אלן, האחות השנייה, מסגירים את המבוכה ואת הכאב של ההכרה במעשי האב: "בראש אני מבינה שאני בת של פושע, אבל לא כך אני מרגישה בליבי".
אבל לודין אינו מרפה. בחדות חריפה הוא עובר מזיכרונות הילדות התמימים של האחיות, לתקריב של מסמכים המפרטים את הליך גירוש היהודים בחתימת האב, ולעדותו של בן משפחת שטרן, שהתגוררה בשכנות למשפחת לודין עד אותן "פקודות טיהור". לודין מראיין ניצולי שואה, בהם המשורר טוביה רובנר, היחיד מבני משפחתו שניצל ממחנות המוות משום שנשלח לבדו לארץ ישראל. גם כשהוא מתעמת עם אחיותיו, ובעיקר כאשר הוא מראיין את אמו, מלטה לודין אינו מתפשר: הוא דוחק באמו לספר לו על הפעם הראשונה ששמעה על אושוויץ ועל כך שאביו עזר לחפות על חבר שרצח יהודים. לודין בוטה במיוחד כשהוא מראיין את אחייניו. הילדים של אחיותיו, ממשיכים במסורת הסיפורים על הסב ש"נפל במלחמה", והבמאי מתעקש לברר אתם את האמת על המורשת המשפחתית שלהם.
סרטו של לודין הוא עדות אישית חזקה וגם דיון מעמיק באחריות, בזיכרון ובאמת היסטורית, וייתכן שזו התשובה לשאלתה של ברבל: "למה אתה צריך לעשות את הסרט הזה?". לדעת לודין חשיבות הסרט בעיקר בהגברת המודעות וההכרה במעשי גרמניה הנאצית: "אני לא נאיבי, סרט אינו משנה את העולם, אבל הסרט כבר חולל לא מעט שינויים. בכל הקרנה שעשיתי בגרמניה, קם לפחות צופה או שניים, והביע הזדהות עם העמדה שלי בסרט, של "הכבשה השחורה" במשפחה, ובעקבות הצפייה מתעורר בו האומץ לברר ולחקור מה הקשר המשפחתי או החברתי שלו לזוועות הנאצים. שום גרמני אינו יכול להתחמק מזה, זה חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו. לנוער בגרמניה יש הרבה תזכורות לשואה - אנדרטאות וימי זיכרון - אבל אני מאמין שלא מספיק רק לדעת ולהבין מה קרה. חייב להיות עוד משהו שקשור לרגשות: צריך לעורר מודעות לשואה גם באמצעות הלב וזה כוחם של סרטים."
מלטה לודין, ומפיקת הסרט איווה שוורצובה, ילידת סלובקיה ואישתו של לודין, הגיעו לארץ להקרנות של הסרט וביקרו במרכז הצפייה של יד ושם. הסרט הוקרן במרכז הצפייה ב-28 בינואר לקהל מנהלים, חוקרים ומדריכים מיד ושם ולאחריו יתקיים מפגש עם היוצרים, לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. הקרנות נוספות לקהל הרחב התקיימו בסינמטק ת"א ובסינמטק ירושלים. ביקורם של לודין ושוורצובה והקרנות הסרט התאפשרו הודות לתמיכתם של מכון גתה, האגודה הישראלית-גרמנית (IDG) ועמותת זיכרון ועתיד-גרמניה.
"הרבה זמן היה לי קשה לעשות את סרט, אבל הוא בער בי", סיכם לודין. "הסרט כבר הוקרן בהרבה ארצות, אבל את התגובות האמפטיות והחמות ביותר קיבלתי דווקא מקהל יהודי ומישראלים".
הכותבת היא מנהלת מרכז הצפייה ביד ושם
