וילנה בין שתי מלחמות העולם
אחר מלחמת העולם הראשונה שמרה וילנה על מעמדה כמרכז יהודי מן הגדולים והחשובים במזרח אירופה. ב-1921 התפקדו בה כ-46,500 יהודים שהיוו כ-36% מכלל תושבי העיר, ובמפקד 1931 היה מספרם כ-55,000 נפש. כ-85% מהם הצהירו כי היידיש היא שפת אמם, וכמעט כל היתר נרשמו כדוברי עברית.
וילנה בתקופת השואה
ב-19 בספטמבר 1939 כבש הצבא האדום את וילנה. ב-10 באוקטובר 1939 נודע שברית המועצות תעביר את וילנה לידי ליטא העצמאית. עד סוף אוקטובר אפשר היה לעבור לווילנה באופן חופשי ואלפי יהודים ניצלו זאת ועברו משטחי פולין שהיו תחת הסובייטים - לווילנה. בהם היו מנהיגי המפלגות הציוניות, חברי תנועות הנוער וישיבות על רבניהן. באמצע נובמבר 1939 נסגר הגבול בין ליטא לברית המועצות. מאותה עת נעשתה חציית הגבול רק בהברחה.
וילנה לאחר השחרור
ב-13 ביולי 1944 נכנס הצבא האדום לווילנה. מראות החורבן וההרס נשקפו מכל עבר. מיד לאחר השחרור החלו ניצולי הקהילה במלאכת התיעוד וההנצחה.
סיפוריהם של שלושה יוצרים גדולים מווילנה: חיים גראדה, שתיעד ביצירתו הספרותית את היהדות שנכחדה; אברהם סוצקבר, שבמוקד יצירתו – השואה וארץ ישראל; ואברהם קרפינוביץ', שהיטיב לבטא בסיפוריו את חיי היומיום של הקהילה לפני השואה.