פוגרום ליל הבדולח היה פעולה אנטי-יהודית מרכזית שהתחוללה ב-9 וב-10 בנובמבר 1938. התעמולה הנאצית טענה שההתפרצות הייתה ספונטנית, אולם היה זה מבצע שתוכנן והופעל על-ידי ההנהגה הנאצית.

מבצע ריינהרד היה שם צופן למבצע השמדת היהודים בשטחי הגנרלגוברנמן. שמו הנציח את זכרו של ריינהרד היידריך, שהיה מתכנן עיקרי של ה'פתרון הסופי' באירופה ונרצח בידי המחתרת הצ'כית.

על־פי מדיניות הפתרון הסופי עקרו הגרמנים הנאצים ועוזריהם מיליוני יהודים מבתיהם ושילחו אותם אל מותם. פעולה מאורגנת זו הייתה אירוע היסטורי שהחריב קהילות יהודיות שהתקיימו מאות שנים בכל המרחב שכבשה גרמניה.

ב-22 ביוני 1941 החל "מבצע ברברוסה" בו הצבא הגרמני פלש לברית המועצות, ועמו חלה הקצנה במדיניות הנאצית האנטי-יהודית. הפלישה תוכננה במשך זמן רב והגרמנים הכשירו לקראתה יחידות של משתפי פעולה לאומנים ואנטי-קומוניסטים מקרב האוקראינים, הליטאים, הלטבים והבלרוסים.

יהודים רבים סיכנו את חייהם לשם הצלת יהודים אחרים בתקופת השואה. הם פעלו במסגרת ארגונים או באופן אישי, על ידי הברחה, הסתרה, השגת מסמכים מזויפים, הקמת ארגוני רווחה ואף קיום משא ומתן עם הנאצים.

מה שהחל כקבוצות קטנות ובודדות של מקומיים ושל חיילים לשעבר בצבא האדום הפך לתנועה מאורגנת עם גדודים ודיוויזיות, שהיתה בה שרשרת פיקוד מובנית המקבלת פקודות מברית המועצות.

יחידות הפרטיזנים המשפחתיות היו אחת מהתופעות הייחודיות של תנועת הפרטיזנים בשטחי ברית המועצות הכבושים. יחידות אלה החלו להופיע בשנת 1942 בעקבות ההשמדה ההמונית של היהודים ובריחתם של חלק מהניצולים אל היערות.

לקראת סוף המלחמה החלו הגרמנים בנסיגה רחבת היקף מערבה לתוך גרמניה. בקיץ 1944, בעת המתקפה הגדולה של הצבא האדום במזרח, החלו הגרמנים בפינוי מחנות הריכוז ובהוצאת אסיריהם בצעדות מוות מערבה.

אחרי מלחמת העולם השנייה נשפטו נאצים בכירים בבית משפט צבאי בין-לאומי בנירנברג, בעוון פשעים נגד השלום, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. היה זה המשפט הראשון בהיסטוריה בו נשפטו ראשי משטר, ממשל וצבא, האחראים לפשעים שנעשו בארצותיהם, באמצעות ערכאה בינלאומית בלתי תלויה.

משפטו של אייכמן, שבשנים 1962-1961 נערך בירושלים, ריתק את שימת-ליבו של הציבור בישראל, ועורר התעניינות רבה בעולם כולו. היתה זו הפעם הראשונה שפרשת שואת יהודי אירופה נחשפה בפני גוף משפטי מוסמך על כול פרטיה, שלביה והיבטיה.

בראשית חודש מאי 1945, לאחר שגרמניה הנאצית חתמה על הסכם כניעה ללא תנאי התפרצה שמחה חובקת עולם. עַם אחד לא השתתף בפרץ השמחה הכללי – העם היהודי. יום השחרור היה ליום של משבר, ריקנות ותחושת בדידות קשה, עת התחוורו ממדי החורבן האישי והציבורי כאחד.