מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ה': 17:00-9:00

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

יד ושם – קובץ מחקרים מ"ח [1+2] (2020)

כרך מ"ח (1 ו־2) של יד ושם – קובץ מחקרים נערך בתקופה של שינוי מתמיד, חוסר ודאות וחשש לבריאות אוכלוסיית העולם. למגפת הקורונה העולמית הייתה גם השפעה על עבודתנו. בניגוד למדיניות ההוצאה, השנה נוציא לאור רק כרך אחד של יד ושם – קובץ מחקרים (כרך מ"ח: 1–2).

מרבית המאמרים בכרך זה דנים בְּקורות היהודים תחת שלטון הנאצים באזורים גיאוגרפיים שונים ובכללם הונגריה, פולין, איטליה וגרמניה, מנקודת מבטם של הקורבנות. ברברה אֶנגֶלקינג סוקרת את העזרה היהודית ההדדית בוורשה, מאמרו של נֹעם קורב בוחן את תחושותיהם ותגובותיהם של היהודים שגורשו לזבונשין ב־1938 ומאמרה של ליליאנה פּיצ'וֹטוֹ דן בגירוש יהודי רומא באוקטובר 1943. עוד בכרך זה: יומנו של ד"ר פּאל דיאַק מהתקופה שלאחר המלחמה והיומן של בייניש ברקוביץ מגטו נוֹבוֹגרוּדֶק, 1942–1943.

מאמרי הביקורת בכרך זה גם הם עשירים ומגוונים, ונכתבו על ידי שמואל קָסוֹב, מרק אֵדֵלה, גיא מירון ויאן גרַבּוֹבסקי.

הכרך כולל גם מאמר של פרופסור גיא מירון המעלה על נס את מפעלו של אחד מחוקרי השואה החשובים בדורנו – ד"ר אברהם ברקאי ז"ל.

תקציר

המאמר מגולל את סיפור הגירוש לזְבּונשין, משלביו הראשונים בסתיו 1938 ועד לפירוק מחנה הפליטים בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. בלב המאמר עומדת נקודת המבט של המגורשים היהודים – תגובותיהם, רגשותיהם, שגרת היום־יום שלהם, ניסיונותיהם להגר ושאלות הזהות שלהם. הניתוח מבוסס על מכתבים שכתבו המגורשים, על שפע של תיעוד בעיתונות יידיש (בפולין ובארצות־הברית) ובעיתונות העברית (בארץ־ישראל) ועל זיכרונות שנכתבו לאחר האירועים. המאמר מוסיף ומרחיב תיאורים שפורסמו במחקרים קודמים, שהסתמכו ברובם על העיתונות האנגלית, האמריקאית והפולנית ועל דיווחים מטעם רשויות גרמניות ופולניות כאלו ואחרות.

במוקדי המאמר מסופר בין היתר: על הדרך שבה הבינו המגורשים את תגובת שכניהם הגרמנים לגירוש, על משבר הזהות שנאלצו להתמודד איתו עקב הגירוש, על אימוץ סממני הזהות ה"פולנית" בעקבות הגירוש ועל יחסם ליהודי פולין שפגשו, בין היתר, בעת פעולות הסיוע המרובות.

תקציר

באחרונה התגלה יומן שנכתב בתקופת השואה בגטו נוֹבוֹגרוּדֶק (Nowogródek), במערב בלרוס. את היומן כתב בעברית רהוטה אדם ושמו בייניש ברקוביץ (Beinish Berkovitch) מאפריל 1942–ינואר 1943, חודשיים לפני חיסול הגטו ומותו שלו. בארבע עשרה רשימות היומן מעלה ברקוביץ על הכתב את מחשבותיו נוכח המאורעות המחרידים בעת התרחשותם, בפרוזה מלוטשת, משובצת תהיות היסטוריות ופילוסופיות, חדורת תוגה עמוקה ולעג מר. ניכר שבעל היומן היה יהודי משכיל, אם כי לא ירא שמים. היומן מגלה לנו טפח מנפשו של אסיר בגטו העיירות, לא שורד אלא הוגה, המתבונן במבט פסימי בעבר, בהווה ובעתיד. אנו נחשפים לאמונתו הראשונה באנושות ובתרבותה, אמונה ההולכת וקורסת עד שהיא מתנפצת במילותיו האחרונות: "לא ספר קינות על חורבננו תחברו, רק ספר קללות, יותר נכון קללה אחת גדולה ונמרצה לכל האנושיות ותרבותה."

היומן הוברח מהגטו בידי ידיד לא־יהודי של המחבר ומצא את דרכו למכון ההיסטורי היהודי בוורשה. ברבות השנים אבד כתב היד המקורי ונותר רק העתק משובש וכמעט לא קריא. הטקסט המתפרסם כאן מבוסס על חקירה מדוקדקת של המסמך שבעקבותיה תוקנו רבות מהשגיאות וההשמטות. לנוסח היומן מצורף מבוא והוא מלווה בביאורים היסטוריים, תרבותיים ולשוניים.

תקציר

במאמר זה מציג המחברת תופעה שלא תוארה דיה עד כה: עזרה הדדית בין יהודים במחבוא. המאמר דן ביהודים שסיכנו את חייהם כדי לעזור ליהודים אחרים שהסתתרו בצד הארי בוורשה בתקופת הכיבוש הגרמני. המאמר מביא דוגמאות ללמעלה מתריסר מצבים שבהם סייעו יהודים לאחרים שהסתתרו, והן מעידות על כך שרבים מהם לא היו סבילים ולא הסתפקו בקבלת עזרה מפולנים; הם היו פעילים, רבי תושייה, אמיצים ויוזמים, והצילו לא רק את עצמם אלא גם בני משפחה ואנשים אחרים, לפעמים זרים גמורים.

תקציר

מאמר זה מתחקה אחר תהליך קבלת ההחלטות וההכנות לפשיטה על יהודי רומא ב־16 באוקטובר 1943, על בסיס קבוצת מסמכים של המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS) שהופקדו בארכיון הלאומי האמריקאי (NARA).

בשבוע האחרון של ספטמבר קיבל הרברט קפלר (Herbert Kappler), מפקד המשטרה הגרמנית ברומא, הודעה מגרמניה על מבצעים מתוכננים נגד היהודים. המבצע הופקד בידי קצין אחר, ס"ס האופשטורמפירר דנקר (Dannecker), שנשלח מברלין. בהודעה דובר על מצודים אחר יהודים בכל שטח השליטה הגרמני, ובתוכו רומא. לפני המצוד, ב־26 בספטמבר 1943, דרש קפלר מהיהודים 50 ק"ג זהב כופר, אף שידע היטב על מאסרם הממשמש ובא. דרישת הכופר הייתה אפוא בגדר סחיטה, ולא פעולת הסחה שנועדה להיטיב עמם, כטענתו לאחר המלחמה.

מצודי היהודים לא נועדו להתחיל ברומא אלא בנפולי, שהייתה אז גבולו הדרומי של שטח ההשפעה הגרמני. מבצע זה תוכנן ל־1 באוקטובר 1943. אולם היות שבאותם ימים נסוג הצבא הגרמני מדרום איטליה בוטלה התוכנית. הגסטפו תכנן לשלוח את דנקר לאיטליה כדי שיערוך מצודי פתע בכל הערים הגדולות ויארגן מאותם אתרים שילוחים ישירים. אחרי רומא נשלח דנקר לפירנצה, סיינה, מונטקטיני (Montecatini), בולוניה, גנואה, ריוויירה די פוננטה (Riviera di Ponente) (הריוויירה המערבית) שבחוף ליגוריה, טורינו ומילנו. המחברת מדגישה זאת משום שהשמועות, אז ואף לאחר מכן, סיפרו שרק בזכות התערבות הוותיקן הובטח שהמצודים הבאים לא ייערכו ברומא. אולם יציאתה של יחידת הס"ס של דנקר מרומא צפונה התבצעה על פי תוכנית שהותוותה מראש, ולא כתוצאה מהתערבות חיצונית כלשהי. ההכנות למבצע נגד היהודים ברומא היו ממושכות ומדוקדקות. אנשיו של קפלר שיתפו פעולה עם אנשיו של דנקר, אך כמותם עשו גם הרשויות האיטלקיות, שסיפקו לנאצים רשימות של היהודים תושבי רומא וכתובותיהם.

תקציר

יומנו של ד"ר פאל דיאק (1965-1909), שנכתב בחודשים מאי-יולי 1945, הוא תיעוד חד־פעמי ונוגע ללב של חיפושיו של בעל נואש אחר אשתו, אווה גוטמן (Éva Guttmann) (1945-1912), שגורשה מבודפשט בנובמבר 1944 ונספתה כעבור כמה חודשים במחנה נאצי.

דיאק, בניגוד לרוב המכריע של הניצולים, לא ישב והמתין בביתו לשובה של אשתו אחרי המלחמה אלא נסע מערבה בחיפוש אחריה. ניתן לקרוא את היומן כמכתב אהבה ארוך, "דיאלוג" חד=צדדי בין הבעל לרעיה החסרה לו כל כך. יומנו של דיאק כתוב בכנות אכזרית; הוא כותב לעצמו ולאווה, ומנסה לשכנע את עצמו שבתעדו את פעולותיו היום=יומיות הוא עושה כל מה שניתן כדי למוצאה ולהביאה הביתה.

הנחמה היחידה שמצא דיאק הייתה שבמסעו בן כ־4,000 הקילומטרים באירופה המזרחית והמרכזית שסועת המלחמה, הוא קיבל ידיעות בווינה, בפראג, בטרזינשטט, בבוכנוולד ובמקומות אחרים מניצולים שפגשו את אווה במחנות שונים. הם סיפרו שזמן רב ניסתה באומץ לחיות ולשרוד ואף עזרה לאסירים אחרים. ספק אם ניתן להחשיב את דיאק כניצול שואה במלוא מובן המילה. הוא לא נישא בשנית ואין ספק שסבל מאשמת הניצול, והאשים את עצמו כי הוא חי בשעה שאשתו נספתה.

"נותרתי לבד... החיים נמשכים באיטיות מעיקה... אני משתהה אין־אונים, בלי רצון, בלי מטרה". את המילים האלה כתב ביולי 1945, וכעבור 20 שנה בדיוק מת, כמעט ודאי שבהתאבדות, אם כי אין אפשרות להוכיח זאת.

מאמרי ביקורת

מאמר ביקורת על: Markus Nesselrodt, Dem Holocaust entkommen: Polnische Juden in der Sowjetunion, 1939-1946

תקציר

ספרו של מרקוס נֶסֶלרוֹט, שהוא מהדורה מותאמת של עבודת הדוקטורט שלו, הוא ציון דרך מחקרי שימשיך להתנוסס כציון דרך בהיסטוריוגרפיה. זהו ספר כתוב היטב ומגובש ברמה מושגית גבוהה המשיב על שתי שאלות: מה הייתה חווייתם של יהודים פולנים בברית־המועצות? כיצד התפתח זיכרון החוויה הזאת במרוצת הזמן? מחקרו של נֶסֶלרוֹט פורץ דרך מבחינות רבות, אך אין הוא מקיף וממצה. נקודת תורפה חמורה היא חלק מהנתונים הסטטיסטיים המשמשים את נֶסֶלרוֹט ועל החוקרים להיזהר בשימוש שהם עושים בנתונים שלו. אף־על־פי־כן, טוב יעשו אם יקראו את המחקר המשובח הזה. חוקרים אחרים שעבדו במקביל לנֶסֶלרוֹט יתקשו להתעלות על תרומתו בנושא זה. מחקרים עתידיים, כמפורט בסקירה, יוכלו להסתמך על עבודתו החלוצית של נֶסֶלרוֹט.

מאמר ביקורת על:Jan Grabowski and Barbara Engelking, eds., Dalej jest Noc: Losy Żydów w wybranych powiatach okupowanej Polski

תקציר

מאות מאמרים וספרים נכתבו על השואה בפולין; אך רק מעטים מהם חשובים, חדשניים בשיטותיהם או מרגשים כמו מחקר עב כרס זה, המתפרש על פני שני כרכים ו־1700 עמודים: Dalej jest Noc: Losy Żydów w wybranych powiatach okupowanej Polski, בעריכת יאן גרַבּוֹבסקי וברברה אֶנגֶלקינג שיצא לאור בהוצאת Stowarzyszenie Centrum Badań nad Zagladą Żydów (המרכז לחקר השואה) ב־2018. הספר מציב אתגר קשה לאומה הנאבקת להיטיב להבין את עברה.

מאפיין מרכזי בכרכים אלה הוא ההתמקדות במיקרו־היסטוריה – שימוש בחקר אירועים ברמת המיקרו כדי להגיע לתובנה היסטורית רחבה יותר, שיטה המתאימה מאין כמותה לחקר השואה. מתודולוגיה כזו נדרשת למגוון רחב של מקורות, ומבחינה זו הספר אינו מאכזב. שני הכרכים נעשו היטב ונערכו היטב. יש בהם הערות שוליים שופעות מידע ומועילות, טבלאות סטטיסטיות, תצלומים נדירים וביוגרפיה מרשימה. הסוקר מביע תקווה ש־Dalej jest Noc יתורגם בהקדם לעוד שפות. 

מאמר ביקורת על: Katarzyna Person, Policjanci: Wizerunek Żydowskiej Służby Porządkowej w getcie warszawskim

תקציר

קַטַז'ינה פֶּרסוֹן מעניקה לנו תיאור מעניין ותרומה חשובה לידיעותינו על משטרת הסדר היהודית (JOD). הספר נותן קול לא רק למאשימים אלא גם לשוטרים היהודים. הוא מציג תמונה מורכבת יותר ממחקרים קודמים רבים ומדגיש את "הבחירות ללא הבחירה" האיומות שנכפו על השוטרים היהודים. מהבחינה המתודולוגית יש לשבח את המחברת על שימוש נרחב בעדויות יהודים שנמסרו אחרי המלחמה ובארכיון "עונג שבת". לעומת זאת, היעדרם הכמעט מוחלט של מסמכים משפטיים פולניים וגרמנים מהתקופה שלאחר המלחמה מטריד ומאכזב. זאת ועוד, ספרה של פֶּרסוֹן מוגבל גיאוגרפית לוורשה לבדה, והמבקר מזכיר שה־JOD בוורשה הייתה מוסד ייחודי, שקשה להפיק ממנו תובנות בנוגע למה שנעשה בגטאות קטנים יותר. סיפורן של המשטרות היהודיות בפרובינציה – שם גרו רובם של יהודי פולין – ממתין עדיין להיסטוריון שיספר את סיפורו.

מאמר ביקורת על:Alan Rosen, The Holocaust’s Jewish Calendars: Keeping Time Sacred, Making Time Holy     

תקציר

ספרו של אלן רוזן The Holocaust’s Jewish Calendars: Keeping Time Sacred, Making Time Holy הוא תרומה חשובה ומוערכת לחקר הזמן אצל היהודים בתקופת השואה וכן למחקר על היהדות האורתודוקסית תחת השלטון הנאצי. בתנאי הקיצון של תקופת השואה, ששיאם במחנות הריכוז ובקיום החיים היהודיים במסתור, כמעט לא היה אפשר לשמור על תחושת הזמן בכלל ולעקוב אחר לוח השנה העברי בפרט. היהודים התמודדו עם הבעיה בדרכים שונות, ורוזן מתעד אותן בהרחבה.

נראה שמחקרו של רוזן מונע על ידי השקפת עולם ברורה; שוב ושוב הוא חותר להציג את לוחות השנה העבריים כחלק ממהלך רחב יותר של קידום שמירת המצוות של היחידים והקהילה. אין כמובן פסול בעצם קיומה של השקפת עולם המובילה את החוקר, אך לעיתים גולשים הדברים למגמתיות. מחקרו של רוזן על לוח השנה העברי בתקופת השואה מצטיין בעיקר בעבודת איסוף הנתונים החלוצית ובעבודת התיעוד המרשימה שעשה.