מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ה': 17:00-9:00

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

יד ושם – קובץ מחקרים מ"ו [2] (2018)

עשרת המאמרים בגיליון זה מכסים טווח רחב של נושאים ושל אזורים גיאוגרפיים. ארבעה מאמרי מחקר מנתחים את תפקידיהם של השפה, המרחב, האישיות, הרקע האתני ועוד בתקופת השואה: רוֹבּין בּולֶּר על היהודים הספרדים מסלוניקי באושוויץ־בירקנאו; זוֹלטן קֶקֶשי על תרבות ומדיניות טופוגרפית גזענית בבודפשט בתקופת המלחמה; הרטוויג קרֶמֶרס על פעולות הקונסול הגרמני בצ'רנוביץ להצלת יהודים; דוד זימרמן על המאמצים הבריטיים והאמריקאיים לקלוט לאחר המלחמה מדענים פליטים מגרמניה. דבורה ליפשטט ויהודית וינוגרד מנתחות את תרומתם הרבה לחקר השואה של דיוויד ויימן ואהרון אפלפלד, בהתאמה, לחקר השואה ולהנצחתה. ארבעה מאמרי ביקורת סוקרים ספרים על אודות: השנה האחרונה של גטו ורשה (אבינעם פת על חוי דרייפוס); צ'כוסלובקיה וטרזיֶנשטט (מיכל פרנקל על יאן לַניצֶ'ק; יאן לַניצֶ'ק על ה.ג. אדלר); והמזרחים באמנות החזותית הישראלית בנושא השואה (עמר ברטוב על איבון קוזלובסקי גולן).

תקציר

בנוגע לאושוויץ כתב פרימו לוי כי "ההישרדות תלויה בנכונותו של האסיר לבצע פקודות". להיכרות עם שפת בעלי השררה הייתה חשיבות גורלית, ושפתם הייתה בדרך כלל גרמנית. היהודים הספרדים מסלוניקי היו רב־לשוניים אך חסרי רקע בלשון הגרמנית, עובדה שבודדה אותם ממרבית האסירים, והם משמשים כמקרה בוחן שממנו אפשר ללמוד על ההיבט הלשוני של הישרדות בתקופת השואה. באמצעות ניתוח מדוקדק של עדויות מהימנות שמסרו שני יהודים מסלוניקי, מחקר זה מראה עד כמה מילאה השפה תפקיד מרכזי באינטרקציות היום־יומיות של מחנות הריכוז, בזהות הקולקטיבית, בהישרדות ובזיכרון השואה.

 תקציר

במטרה להבין את הטופוגרפיה על־פי גזע (racialized) של בודפשט, המאמר מתמקד בתוצרי התרבות האנטי־יהודית בהונגריה. המחבר רוצה להוכיח, בעזרת עיון בעיתונות ובספרים המקומיים, כי המדיניות המרחבית האנטי־יהודית בבודפשט – ובפרט הקמת הגטאות ב־1944 – הסתמכה על טופוגרפיה סימבולית שנבעה ממסורת ארוכה של מתן משמעות למרחבים עירוניים מתוך ההוויה התרבותית. במאמר משרטט קֶקֶשי את קווי המתאר של גטאות בודפשט על גבי "מפות היסטוריות" המציגות את התפיסה האורבנית האנטי־יהודית המקומית, ובאמצעותן הוא מציג מקרה המדגים כיצד נראה שהמדיניות המרחבית האנטי־יהודית, בחלקה לפחות, היא תלוית תפיסה תרבותית של מרחבים עירוניים. מעבר לכך, המאמר מעלה כמה מסקנות שייתכן שבמידה מסוימת הן ניתנות להכללה, המצדדות בחשיבות של ניתוח ההיסטוריה התרבותית המקומית ושל הסתכלות על הרודפים ברמה של מקרו־גיאוגרפיה ומיקרו־גיאוגרפיה של המרחב העירוני.

פריץ שֶלהוֹרן, הקונסול הגרמני ברומניה, מילא תפקיד מרכזי בעזרה ליהודים למרות היותו נציג של המשטר הנאצי ובניגוד לדיווחים מסוימים שנמסרו אחרי המלחמה. הוא שכנע את יוֹן אנטונסקו לעצור את הגירוש מצ'רנוביץ לטְרַנסניסְטְריה באוקטובר 1941 ובכך הציל עשרים אלף יהודים, אף שהחלטתו של אנטונסקו נזקפה במידה רבה לזכות ראש העיר צ'רנוביץ, טראיאן פּופּוביץ'. דיווחים שנמסרו לאחר המלחמה על מעשיו של שֶלהוֹרן ותצהירים של יהודים מעידים שלשֶלהוֹרן היה תפקיד מכריע בקבלת ההחלטות ובפעילויות להצלת היהודים. המאמר בוחן את דיווחיו של שֶלהוֹרן ודיווחים אחרים החושפים את אומץ ליבו הרב של שֶלהוֹרן. השאיפה לעזור לאנשים במצוקה היא שהניעה אותו, בהתעלמו מהסכנות שבדבר או מכל רווח שהיה עשוי לצמוח לו מכך.

תקציר

האגודה הבריטית להגנת המדע והמחקר (The British Society for the Protection of Science and Learning–SPSL) שיתפה פעולה עם ועד החירום האמריקאי לסיוע לחוקרים עקורים זרים (American Emergency Committee in Aid of Displaced Foreign Scholars–AEC). שיתוף הפעולה נועד להבטיח תעסוקה למרבית האקדמאים שגלו בשל רדיפות גזעניות ופוליטיות של המשטר הנאצי. לא תמיד היה קשר טוב בין שני הארגונים. ועד החירום חשש מאוד שהבריטים מנסים להשתלט על פעולות הסיוע. התחרות על מימון והמצב הפוליטי השונה בכל ארץ החריפו את המתח בין הארגונים. החששות מפני אנטישמיות השפיעו על שני הארגונים. האנטישמיות התפשטה באוניברסיטאות האמריקאיות, ולפיכך נמנע ועד החירום האמריקאי להמליץ על משרות אקדמיות. גישה פסיבית זו שכנעה את האגודה הבריטית כי יש אפשרות לשבץ חוקרים נוספים בארצות־הברית. הרוח הרעה ששרתה בין שני הארגונים הגיעה לשיאה במרס 1939, כאשר דיוויד קלגורן תומפסון, המזכיר הכללי של SPSL, ביקר ללא כל הודעה מוקדמת בארצות־הברית במטרה לבדוק כמה עוד אנשי אקדמיה ניתן לשבץ שם.

מאמרי ביקורת

מאמר ביקורת על: חוי דרייפוס, גטו ורשה – הסוף: אפריל 1942–יוני 1943

תקציר

גטו ורשה – הסוף: אפריל 1942–יוני 1943 מאת חוי דרייפוס הוא ספר פורץ דרך שבבסיסו תיעוד קפדני. דרייפוס ניתחה את קורותיהם של כחמישים אלף יהודים שנותרו בגטו ורשה לאחר המשלוחים לטרבלינקה. באמצעות סיפוריהם של "המוני היהודים", גטו ורשה ממלא את החסר בהיסטוריוגרפיה הקיימת של גטו ורשה. דרייפוס מכתיבה בחינה מחודשת של משמעות ההתקוממות. היא מוכיחה כי בכל תיאור של המרד יש לכלול את פעולות כלל האוכלוסייה היהודית. מעבר לנושא גטו ורשה, גישתה של דרייפוס מאפשרת מחקר נרחב יותר של קורות היהודים במלחמת העולם השנייה בעזרת מקורות אישיים זמינים שהותירו אחריהם יהודים "מצויים".

מאמר ביקורת על: Jan Láníček, Arnošt Frischer and the Jewish Politics of Early 20th-Century Europe

תקציר

המחבר משחזר את תולדות חייו של ארנושְט פְרישֶר, פעיל יהודי צ'כי שאינו מוכר לרבים, ובכך תורם להכרת מדיניותה של הציונות הגולה לפני השואה, במהלכה ולאחריה. נשיאה הגולה של צ'כוסלובקיה, אדוַארד בֶּנֶש, מינה את פרישֶר לחבר במועצת המדינה הגולה בלונדון, ופרישֶר ניסה לעשות שימוש במודל הציוני של "עבודת ההווה", ה־Gegenwartsarbeit, להצלת יהודי צ'כוסלובקיה. לאחר השחרור הוא שאף לשקם את הקהילות היהודיות אל מול המגמה לשוויון אתני והשתלטות הקומוניזם הצפויה. הספר פורש בפני הסטודנטים והקהל הרחב היכרות ביוגרפית עם תולדות יהודי צ'כוסלובקיה במחצית הראשונה של המאה העשרים.

מאמר ביקורת על: H.G. Adler, Theresienstadt 1941–1945: The Face of a Coerced Community

תקציר

הגיעה העת לפרסם תרגום אנגלי לספרו של ה.ג. אדלר Theresienstadt 1941–1945: The Face of a Coerced Community, כדי לאפשר לקהל רחב יותר להתוודע למפעלו של אדלר. תיאוריו, מעל ומעבר להיותם סיפור תולדות טרזיֶנשטט, תרמו תרומה אדירה להתפתחות ההיסטוריוגרפיה של השואה. עם זאת, ספרו כמעט לא עבר עריכה במשך שישים שנה ויותר, ועל הקוראים להיות ערים לבעייתיות שבכך. עליהם לראות בו סיפור של תולדות הגטו ותושביו ממבט אישי, סיפור המלווה באוצר בלום של מסמכים מקוריים. אדלר יכול עוד לתרום רבות להתנצחויות ההיסטוריוגרפיות שלנו, אבל יש לקרוא בספרו לצד מחקרים חדשים יותר.

מאמר ביקורת על: איבון קוזלובסקי גולן, מסך של שכחה: על היעדר חוויית השואה של יהודי המזרח במדיה ובאומנות בישראל

תקציר

ספרה של איבון קוזלובסקי גולן, מסך של שכחה, הוא מרתק – אך גם מתסכל ומבלבל. מחקרה מנסה להבין את הקשר בין חוויית המזרחים, יהודי צפון אפריקה והמזרח התיכון, את מלחמת העולם השנייה, ובין ייצוגה באמנות ובקולנוע. אומנם קוזלובסקי גולן מציגה שפע של חומרים חדשים, אך נראה שפרקי הספר הם מצבור של מאמרים רבים שנכתבו בתקופות שונות, המיועדים לקהלים שונים ואינם עקביים בטיעוניהם. זאת ועוד, הספר פותח בדיונים תיאורטיים על מהות הייצוג האמנותי והשפעתו על הציבור ומסתיים בשיר הלל לציון ולגאולת אדמת ישראל. סיכומה של קוזלובסקי גולן אינו היסטורי וגם לא אקדמי, ואין בו בכדי לסייע בפענוח של סוגיות הליבה בקרב החברה הישראלית העכשווית או של ההשפעה שיש לשואה על הנפש הישראלית.