מידע למבקרים
שעות פתיחה:

יום א' - ה': 17:00-9:00

יום ו' וערבי חג: 14:00-9:00

יד ושם סגור בשבתות ובחגי ישראל

הכניסה למוזיאון לתולדות השואה תתאפשר רק לילדים מעל גיל 10. אין כניסה לתינוקות בעגלה או במנשא.

הוראות הגעה:
למידע נוסף לחצו כן

פלה טריימן

פלה טריימן היתה חברת מחתרת הנוער הציוני "נאשה גרופה" בפולין. היא סייעה בהברחת יהודים נמלטים אל מעבר לגבולות, בזיוף מסמכים כדי להעניק ליהודים זהות נוצרית בדויה שהצילה את חייהם, ואף בהברחת חברי המחתרת מבית הסוהר.

פלה נמלטה לסלובקיה, משם - לבודפשט שבהונגריה, ולאחר כניסת הגרמנים להונגריה, נמלטה לרומניה. בכל מקום אליו הגיעה, המשיכה בפעילות ההצלה.

תצלומים

פלה טריימן נולדה ב-1923 בפלונסק שבפולין, עיר הולדתו של דוד בן גוריון, שלמד ב"חדר" עם דודה הרשל כהן. בהיותה בת שנתיים עברו הוריה לזוויירצ'יה שבדרום מערב פולין. הוריה השתייכו לציוניות הדתית והיו שותפים בהקמת הגן העברי הראשון ובית הספר מרשת "תרבות" בעיר, בו נלמדו כל המקצועות בעברית. פלה למדה בבית ספר זה והמשיכה לתיכון יהודי פרטי על שם פירסטנברג, בבנדין הסמוכה. היא התכוונה להמשיך את לימודיה במכללה בוורשה, אך עם פרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר 1939 נאלצה לחזור לביתה בזוויירצ'יה.

מגיל צעיר השתייכה פלה לתנועת "הנוער הציוני". בזמן המלחמה הפכה התנועה לתנועת מחתרת ציונית – "נאשה גרופה".

אני וחברי בתנועת הנוער הציוני התארגנו לפעילות למרות הקשיים וסכנת החיים. זה היה גם נסיון לשמור על שפיות וצלם אנוש. עסקנו בחינוך הנוער ובלימוד עברית. סיפרנו סיפורים מהתנ"ך, תולדות ארץ ישראל והציונות, ורקדנו הורה.

בקיץ 1941 ארגנו פלה וחבריה לתנועה קייטנה לילדי בית הספר היסודי, באישור הגסטפו. פלה הדריכה בקייטנה זו.

אני עוצמת את עיני ורואה את הפרצופים המאושרים של הילדים, שביניהם היו ילדים מוכשרים מאוד. הם חיברו המנון לקייטנה. מילדים אלה אף אחד לא שרד.

בספטמבר 1941 הוקם בזוויירצ'יה גטו, ופלה ומשפחתה נכלאו בו.

בעירנו נפתח מפעל של חיל האוויר הגרמני. עבדנו מבוקר עד ערב למען המאמץ המלחמתי של גרמניה. אנשים נשלחו מהמפעל לאושוויץ בגלל כל טעות קטנה. אם מישהו נעדר מהעבודה יותר מיומיים, כל משפחתו נשלחה אושוויץ. לכן תכננתי לברוח רק לפני הגירוש הסופי.

בתנועה ניסינו להשיג נשק ולהתכונן למרד נגד הגרמנים. מרדכי אנילביץ' ביקר בסוסנוביץ וניסה לשכנע אותנו למרוד. עזריאל (יוזק) קוז'וך, אחד המפקדים הדומיננטיים שלנו, שקל לפתוח במרד אך הגיע למסקנה שאם יפרוץ מרד, איש לא ישרוד. בגטאות היו בניינים קטנים, ובסביבה לא היו יערות וביצות כמו במזרח פולין. הוא פעל להצלה. לפני שנפל עם נשק ביד, הטיל עלינו את החובה להינצל ולהגיע לארץ ולעזור בבנייתה. הוא ביטא זאת במילים "שקצב הבניה בארץ יהיה מהיר יותר מקצב ההשמדה".

חלק מחברי "נאשה גרופה" נסעו לווינה עם מסמכי זהות מזויפים של פולנים נוצרים, והתקבלו לעבודה אצל איכרים גרמנים. אחרים עברו את הגבול להונגריה דרך סלובקיה.

ב-1942 החלו הגירושים לאושוויץ.

החדר שלנו בגטו שימש מסתור בזמן הגירושים. עשרים איש נכנסו לחדר הקטן בו גרנו חמש נפשות. אבי התנדב להזיז את הארון כדי להסתיר את דלת הכניסה לחדר. לא הסכמתי אתו. הפלנו גורל ואני נשארתי בחוץ. הזזתי את הארון והתחבאתי בפינה, מאחורי מראה גדולה. אנשי האס-אס הגיעו וערכו חיפוש. הם נעמדו ליד החלון, קרוב למקום מחבואי. ראיתי אותם מחזיקים מקלות. אחד ניגש למגירה מתחת למראה. כל הראי רעד. עצרתי את נשמתי ומלמלתי "אלי, אלי, עזור נא לי." אחרי מספר דקות הם עזבו. ניצלתי והצלתי עוד עשרים איש.

באוגוסט 1943 חוסל גטו זוויירצ'יה.

בלילה, לפני הגרוש הסופי, כשהגטו הוקף בחיילי האס-אס, ישבתי בחדרי מיואשת. אין לי שום אפשרות לברוח. נשבעתי לעצמי שלאושוויץ אני לא הולכת. החלטתי שאזרוק אבן באיש אס-אס ואיהרג במקום. היה לי רק קשה לחשוב על משפחתי באותו רגע. ההחלטה להיהרג בגיל 20 לא הייתה קלה לי. באותו רגע נכנס לחדר שכן ושאל בלגלוג: "את עוד פה?" המשפט הזה עורר אותי. ירדתי למטה ונודע לי ש-30 איש נרצחו בעוון התקרבות לשער. חזרתי לחדר ומצאתי את אבי. "אני בורחת", אמרתי לו. אבי התחיל להתחנן שלא אעשה זאת: "באושוויץ לא יהרגו אנשים צעירים." "אתה טועה", אמרתי, "הם הורגים את כולם. אני בורחת. אם תשמע ירייה - נפלתי ולא הצלחתי."

עזבתי את החדר במהירות. הוא עוד הצליח להגיד לי: "תישארי יהודיה וציונית."

הבוקר הגיע. התקרבתי לשער וראיתי קצין גרמני שניהל את בית החרושת בו עבדתי. הוא היה אוהד יהודים. הורדתי את הטלאי שלי, שהיה מחובר בסיכה, ובדחף רגעי יצאתי אל מעבר לשער וניגשתי אליו. אמרתי לו: "יש לי מסמכים אריים. עזור לי להתרחק מהגטו."

הגרמני החביא אותי יומיים בווילה שלו. אחר כך עזר לי להגיע לבית החרושת בו עבדתי, שם רוכזו מספר יהודים שילמדו את הפולנים את העבודה. לא מצאתי שם אף אחד ממשפחתי, ואחרי יומיים ברחתי שוב.

חיפשתי את חברי במחתרת שנשארו אחרי הגרוש מבנדין ומסוסנוביץ. מצאתי את עצמי בחלק הארי של העיר. רגלי רעדו, אך למרות זאת נהניתי מהחופש הרגעי ומהאוויר הצח והשמים הכחולים של הסתיו. הסתיו הפולני נקרא סתיו הזהב. ראשית ביקרתי ביער קטן שם היינו מבלים כילדים. החלטתי ללכת לבית חרושת למשחת נעליים אותו קנה האוסטרי יוהן פשיידט, ששיתף פעולה עם המחתרת. הוא עזר לי והפנה אותי למזכירתו הגרמנייה בבנדין, לוסיה פטריגה. הוא קנה בית חרושת לסבון ליד גטו סוסנוביץ. באותו בית חרושת בנה קרול, חבר במחתרת, בונקר לחברינו. הגעתי לבונקר זה, אך הבנתי שנודע לגרמנים על דבר קיומו של הבונקר, ונאלצתי לברוח מהמקום. באותו לילה ישנתי על שולחן בחדר ריק בתחנת הרכבת והתכסיתי בעיתונים.

בבוקר נסעתי לבנדין והלכתי למזכירתו של פשיידט, לוסיה פטריגה. בשער עצרה אותי השוערת הפולנייה ושאלה: "אל מי את הולכת?" היא התלוותה אלי ונכנסה איתי לחדרה של לוסיה. היה לי רגע של מצוקה, אבל מיד התאוששתי. אמרתי "שלום", חיבקתי את לוסיה ולחשתי על אזנה: "אסביר הכול אחר כך." אותה שוערת מסרה לידי הגרמנים ידיד שלי שפגשה באותו בית.

את הימים ביליתי בחוץ בנסיעות ובישיבה בגנים ציבוריים. מפשיידט קיבלתי שני כרטיסים לאוכל במסעדה גרמנית. הייתי רעבה. נכנסתי למסעדה שאליה כיוון אותי פשיידט. מימיני ישב איש גסטאפו ומשמאלי - איש אס-אס. הגשתי את הכרטיסים וקיבלתי ארוחה טעימה.

בשנת 1963 קיבל יוהן פשיידט את תואר חסיד אומות העולם.

עזרנו לחברים לברוח לסלובקיה ומשם להגיע לבודפשט בעזרת הוועד היהודי.

פלה וחבריה הגיעו לבודפשט, שם קיבלו תעודות זהות של פליטים פולנים בהוראת ממשלת פולין הגולה. פלה היתה אחת הקשריות של ליאון בלאט, מראשי ה"נאשה גרופה". חברי המחתרת עסקו בקניית נשק, בניית בונקרים וזיוף מסמכים בשיתוף מחתרת הנוער הציוני בהונגריה. לזיוף מסמכים נזקקה הקבוצה לחותמת ממשרד ממשלתי. פלה נשלחה עם קבוצת בנות למשרד ממשלתי לגניבת החותמת.

השולחן של הפקיד היה ברוחב של שני מטר. המשימה נראתה בלתי אפשרית. לא ויתרתי. ביקשתי מסמך מהפקיד. הוא קם והסתובב עם הגב אלינו. נשכבתי על השולחן והחותמת הייתה בידי. "כשנשלחים למשימה - צריך לבצע אותה", אמרתי לחברותי ההמומות.

מספר חברים במחתרת נכלאו בבית הסוהר בבודפשט לשם גירוש לאושוויץ. הם שוחררו בפעולה נועזת בה השתתפה פלה:

חבר שהכיר את בית הסוהר הצליח להודיע להם שבקומה השלישית אפשר לעשות פתח שדרכו יוכלו לברוח. לפני הפעולה נעשו תצפיות על בית הסוהר. לשומרים נדרשה רבע שעה להשלים סיבוב סביב הבניין. הכלואים הכינו את הפתח ובלילה קשרו את עצמם לחבל מסדינים והשתחלו מטה. למטה חיכו המפקדים שלנו עם אקדחים טעונים. בחוץ היו מוכנות מוניות. אני וחברתי הובלנו את הכלואים מהחצר למוניות. כך הם ניצלו.

עם הגעת הגרמנים להונגריה במרס 1944 ברחו פלה וחברי קבוצתה לרומניה ומשם המשיכו בפעילות עם חברי הנוער הציוני ברומניה. אחד מחברי המחתרת נורה בידי קצין רומני במהלך פעילותו המחתרתית, אך הצליח לברוח והגיע אל פלה. פלה סייעה לו לקבל טיפול רפואי. פלה וחלק משותפיה נתפסו ועברו עינויים וחקירות, אך לא נשברו. ההנהגה הציונית שילמה שוחד ופלה שוחררה.

לאחר השחרור באוגוסט 1944 עלתה פלה על אוניית המעפילים "בולבול" בנמל קונסטנצה ברומניה. היא הגיעה לאיסטנבול שבטורקיה ומשם נסעה ברכבת לארץ ישראל, דרך סוריה ולבנון.

פלה נישאה בשנת 1945 לפנחס (פינק) טריימן, אחד ממנהיגי "נאשה גרופה". הוא לחם במלחמת העצמאות כמפקד כיתת צלפים וסיירים שהשתתפה בכיבוש הר מירון.

פלה למדה בסמינר לאמנויות והיתה מורה.

מדי שנה, ב-29 בנובמבר, כל חברי "נאשה גרופה" - ארבעה דורות - נפגשים לחגוג ולספר את שחרורם של שלושה מחברי הקבוצה שעמדו להתלות בבית הסוהר בפץ' בהונגריה ושוחררו על ידי הסובייטים באותו יום.

פלה מסרה דפי עד לזכר אמה גולדה, אביה משולם, אחיה אלטר, אחותה הניה-רחל, וכ-25 מבני משפחתה וידידיה שנרצחו בשואה.

לפלה ופנחס ז"ל שני ילדים, אסתר ודני, 6 נכדים ו-12 נינים.