יצחק שרייר

יצחק שרייר נולד בשנת 1930 להוריו אליעזר ומלכה, וגדל בעיירה ז'ורוב שבמזרח פולין (כיום באוקראינה). בשנת 1936 נולד אחיו ישראל. בני המשפחה דיברו יידיש, ובנוסף למד יצחק אוקראינית מעוזרת הבית. למשפחת שרייר היו משק חקלאי וחנות מכולת.

בספטמבר 1939 כבש הצבא האדום את האזור. הכובשים גירשו יהודים רבים לסיביר, החרימו חנויות וקבעו את הרוסית כשפת החינוך. "יום הלימודים נפתח בשירת האינטרנציונל ועל הקירות נתלו תמונות של סטאלין והקרמלין," מספר יצחק.

ביוני 1941 כבשו הגרמנים את האזור.

נמלאנו תקווה. הורי אמרו שעכשיו, עם בוא הגרמנים, ודאי נשתחרר מעולם של הרוסים. דודי, שהרוסים הלאימו לו את טחנת הקמח, יצא לקראתם וזרק פרחים לעברם. הוא אמר שהגרמנים הם עם תרבותי, לא פראיים כמו הרוסים. דודי נמנה עם הקורבנות הראשונים בכפר.

כל היהודים מגיל עשר הצטוו לענוד סרט זרוע עם מגן דוד. משקו של האב הוחרם.

באפריל 1942 הצטוו יהודי ז'ורוב לעבור לעיירה בוקצ'ובצה (בוקאצ'יבצי). "אימא ואבא התרוצצו בין שכנינו הגויים ומסרו למשמרת בגדים, חליפות יפות של אבא, כלים וחפצים," מספר יצחק. המשפחה הגיעה לבוקצ'ובצה עם מעט בגדים ומזון. רבים בעיירה גוועו ברעב. המשפחה התקיימה בדוחק מתפוחי אדמה שהאב ליקט בשדה ומשיבולת שועל שהביא ממספוא של סוסים. בסתיו 1942 הפילה מגפת טיפוס מאות קורבנות בעיירה. באקציות נרצחה אמו של יצחק, מלכה.

מעולם לא נפרדתי ממנה. וכשאינך נפרד, תמיד אתה חסר, לא יכולתי להרשות לעצמי לעבור תהליך התאבלות ייתכן שבעת שבירה שכזו הנפש מתאבנת, אינה מאפשרת לבכות, אינה מאפשרת לעצמה להישבר, אלא להיאחז בחיים.

באקציה נוספת נורו יהודים רבים למוות. בערב הובלו רבים מהשורדים למחסן.

כמו דגים היינו צפופים. תחושת המחנק גברה מרגע לרגע. החלטתי שאני לא נשאר כאן ועלי להגיע אל הדלת ויהי מה. דחפתי עצמי בין רגלי האנשים אל עבר היציאה רגע לפני סגירת השערים.

"אדוני השוטר, אינני יודע מדוע הכניסו אותי לכאן עם כל הז'ידיס [היהודים]," אמרתי לו באוקראינית, על אף שבתוכי שקשקתי מפחד. 

"אתה לא ז'יד?" תמה. 

"לא," עניתי לו, "יצאתי עם הפרות למרעה. היהודים שפחדו, ברחו לשדות, והגסטאפו רצו אחריהם ותפסו אותם, ובמקרה גם תפסו אותי." 

האוקראיני הורה לי לעמוד בצד. בינתיים סגרו את שערי המחסן ואיש גסטאפו ניגש והצביע עלי. 

"מי זה?" שאל. 

"זה בטעות, הילד לא יהודי, רועה פרות," ענה האוקראיני והגרמני עם מגפיו המצוחצחות בעט בי בעיטה הגונה בישבן והורה לי להסתלק מהמקום. כדי לא לעורר את חשדם לא פתחתי בריצה (על אף שזה מה שרציתי באותו הרגע), כי אם הלכתי בביטחון.

יתר הכלואים נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ ונרצחו. יצחק, אביו ואחיו נשלחו עם שאר יהודי בוקצ'ובצה לגטו רוהטין, שם גרו בצפיפות עם עשרות בני משפחה. מדי בוקר הוצאו המתים מהבתים והונחו על המדרכה. עגלה עם סוס עברה ברחובות הגטו ואספה את המתים.

עד לא מזמן חיינו חיי אדם וכעת מתייחסים אלינו כאל עדר חיות. מה חטאנו? מה פשענו? כיצד ייתכן שהחיים מעבר לגדר ממשיכים כרגיל, כשהאביב במלוא תפארתו, בעוד כאן, בגטו, קר ואפור כל כך?

החשש המתמיד מפני אקציות וחיסולים זרע בכולם פחד קיומי. המחסור אילץ רבים לצאת מתחומי הגטו ולסכן עצמם כדי להמיר חפצים ודברי ערך במצרכי מזון שונים. החיים הפכו למלחמת הישרדות, בה כולם חשבו כל הזמן על דבר אחד: כיצד להשיג מזון ואיך להישאר בחיים.

זיכרון הרעב ההוא ילווה אותי כל חיי.

בני המשפחה החלו לחפור מסתור, ובחסות החשכה עזר יצחק לפזר את האדמה שהוצאה מהחפירה. במסתור אי אפשר היה לעמוד, אלא רק לשבת, והאוויר היה מחניק.

ביוני 1943 נרצחו אלפי יהודים באקציה בגטו. אליעזר נכנס עם ילדיו למסתור, וכשהבין שהגרמנים מחסלים את הגטו, ברח עם ילדיו. כל יתר בני המשפחה שהיו במסתור, כעשרים במספר, נרצחו.

יצחק הלך עם אביו ואחיו בלילות. בימים הסתתרו השלושה בשדות חיטה וניסו לישון בשמש הקופחת. הם חצו נהר, נחלצו מאוקראינים שתפסו אותם, ולבסוף הגיעו למיכאיל בלגאי, מכר נוצרי בז'ורוב, והתחננו למסתור.

הגוי נבהל והסביר לאבא שאין מקום בביתו הדל, יש לו אישה וילדה קטנה ופועל שישן אצלו ברפת, וכיצד יאכיל עוד שלושה פיות? לאחר התלבטות הסכים לקבלנו ובכך הציל את חיינו.

מיכאיל סימן לנו ללכת אחריו אל החצר האחורית. שם, ליד מבנה הרפת, מתחת לערמת קש שהונחה על משטח עץ, נחפר בור. אנו נכנסים. גודלו של הבור התאים למצב שכיבה וישיבה.

מי שיער שנשהה במחבוא של מיכאיל חמישה-עשר חודשים?

מיכאיל לקח על עצמו סיכון גדול; הוא דאג לנו לארוחה ומים פעם ביום, בדרך כלל בשעות החשיכה, כדי לא לעורר חשד אצל העוזר שלו. אולי לא נכון לכנות זאת ארוחה, כי אם שאריות אוכל שנותרו מארוחתם שלהם.

זיכרון הרעב לא עוזב אותי עד היום, זה בלתי ניתן להסבר. עוויתות הרעב, ראש סחרחר על סף עילפון ומחשבות על איך שורדים את היום הבא. 

יצחק חמק בלילות עם מקל, כדי להניס כלבים, וחיפש מזון. "הרעב הניס את הפחד."

החורף היה קשה מנשוא. קור שאי אפשר להתרגל אליו. כל שעות היום והלילה היינו צמודים זה לזה, נושמים בכבדות, אוכלים במשורה, מתקשרים בעזרת הידיים ושותקים. שעות ארוכות וחסרות מעש. ישראל הקטן היה רק בן שבע, אך הבין היטב את תחושת הסכנה ולא הוציא הגה מפיו. ילדות שתוקה ודרוכה.

היות שהשדות היו מכוסים שלג נאלצתי לחפש שאריות מזון בפחי האשפה של בתי הכפר. הימים עברו בנמנום, בחלומות ובהקשבה לקולות והרחשים שבחוץ: שיחותיו של מיכאיל עם השייגץ [העובד הגוי] שלו, צחוקה של בתו הקטנה, ציוץ הציפורים עם בוא האביב. לעתים עמד ליד הבור ושוחח עם העובד שלו וכך התעדכַּנו על הנעשה בחוץ. 

כשהתקרב הצבא האדום חשש מיכאיל שהגרמנים יחפרו תעלות הגנה בחצרו, המחבוא יתגלה והוא יירצח עם כל משפחתו בעוון הסתרת יהודים. הוא העביר את יצחק, אביו ואחיו לבור, הניח עליו קרש וכיסה אותו בזבל. הוא קיווה ששם הגרמנים לא יחפרו עמדת מגן.

זחלנו אל תוך הבור. אבי שכב, ואנו שכבנו לצדו, ראשי נוגע במשטח העץ. חושך מצרים, אין אוויר. עד היום אינני מבין איך לא מתנו שם. ככה חיינו כחודש ימים.

באחת הפעמים שיצא יצחק לחפש מזון, תפסו אותו שני נוצרים והכוהו עד עלפון. הם ראו שהוא מעולף ועזבו כדי לדווח עליו, אך בינתיים התעורר יצחק מעלפונו ונמלט כשהוא חבול, כואב וזב דם.

לפני המלחמה נתן אביו של יצחק חליפות למכר נוצרי בכפר ז'ורוב. באביב 1944 ביקש האב לגמול למיכאיל על עזרתו ולתת לו חליפה. יצחק הלך אל המכר וביקש חליפה, אך הפולני הכה אותו עד זוב דם והסגיר אותו לשוטרים אוקראינים. אלה כלאו אותו בתחנת המשטרה, הכו אותו קשות בקתות רובים ושברו את שיניו על מנת שיסגיר את אביו ואחיו. כשיצאו השוטרים מתא המעצר, הצליח יצחק להבין איך הדלת ננעלת מבחוץ. הוא שלשל את חגורתו מהחלון הקטן של התא והצליח לתפוס את המוט הנועל לפני שזה נחבט ברצפה. כך הצליח לפתוח את הדלת בשקט. הוא חלף על פני חדר השומרים וברח.

יצחק הסתתר במתבן כשהוא חבול, רעב, צמא וקופא מקור. הוא מצא גרעיני שעורה וחיטה ולעס אותם לאט, כשחלק משיניו שבורות מהמכות וגרונו ניחר מצמא. בלילה יצא מהמתבן והלך לכיוון ז'ורוב. הוא התחזה לאוקראיני, ועגלון מקומי שנסע לז'ורוב הרשה לו לעלות על עגלתו. יצחק ירד מהעגלה וזחל בשלג אל המחבוא. בדרך אכל שלג. כשהגיע למסתור, סיפרו לו אביו ואחיו שהשמועה על מאסרו פשטה. מיכאיל חשש שיצחק יישבר בחקירה ויסגיר אותו בתור מי שנתן מסתור ליהודים. האב אליעזר הציע למיכאיל להרוג אותו ואת בנו ישראל, כדי שלא יואשם בהסתרתם ויירצח. מיכאיל סירב. 

ביולי 1944 שחרר הצבא האדום את האזור. מיכאיל ביקש מהשלושה שלא יספרו שהסתיר אותם, כי לאחר השחרור רצחו כנופיות אוקראיניות יהודים ואת מי שסייע להם.

את דמותו של מיכאיל, מציל חיינו, אני נוצר בלבי עד רגע נשימתי האחרונה.

בשנת 2003 העניק יד ושם למיכאיל בלגאי ואשתו לובומירה את התואר "חסידי אומות העולם".

אבי שדוף ורגליו כושלות, וישראל בן השמונה נראה כילד בן ארבע ונעזר במקל כדי לצעוד. במשך זמן כה ממושך הם לא עשו תנועה ורגליהם התאבנו. הלכנו וכשלנו, כרענו על ארבע, מדי מספר צעדים התיישבנו לנוח. ריח עז וצלול של קיץ עמד באוויר.

ביתם בכפר ז'ורוב היה חרב. מכר אוקראיני הזהיר אותם שכנופיות אוקראיניות מבקשות לחסל אותם, והם ברחו מהכפר. הם התגנבו לרכבת והגיעו לקטוביץ' ומשם לגליביצה. הם נאלצו לברוח עקב האנטישמיות, ובעזרת ארגון "הבריחה" הגיעו ברכבות לצ'כוסלובקיה ומשם – לווינה וזלצבורג שבאוסטריה.

ידענו שמסייעים לנו בפעם הראשונה מזה זמן רב להגיע למקום בטוח שבו לא נצטרך להתמודד עם שנאה ואנטישמיות.

השלושה הגיעו למחנה העקורים הזנהקה (Hasenhecke) שליד קאסל שבגרמניה. שם למד יצחק מכונאות רכב, השיג רישיון נהיגה אמריקאי והיה נהג של ארגון הג'וינט. אביו נישא לחיה, ניצולת מחנה השמדה שבעלה נרצח בשואה והיא שרדה עם בתה.

באוגוסט 1948 עלה יצחק במרסיי שבצרפת על סיפונה של האונייה פאן יורק. כשהגיעה האונייה לחיפה,

כולם רצו לסיפון. היו שהתחבקו, היו שבכו והיו ששרו בעברית. מסע ארוך של סבל והתמודדות, של אובדן, כאב ופחד, בא עתה אל סיומו. פרק חדש בחיי עמד להתחיל.  

יצחק עבד 46 שנה כבח"ק (בחזקת קצין, אזרח עובד צה"ל), בניהול אגף תחבורה בבסיס צבאי מש"א 7200. הוא זכה בפרס העובד המצטיין ברשות הביטחון ובפרס נמיר על תרומה לחברה בישראל.

פעמים רבות חלפה במוחי המחשבה על ההתרחשויות בחיי; כמה פעמים ניצלתי ממוות? איך יזמתי בתעוזה מהלכים שבאותו הרגע היו מטורפים ובלתי נתפסים? כיצד הצלחתי לשרוד ברגעים קשים בזכות אנשים מיוחדים ואנושיים?

ליצחק ושרה נולדו שלושה בנים. בניו הביאו לו דור המשך של שמונה נכדים וארבעה נינים נכון להיום (2025) - אחד נוסף בדרך.

בשנת 1975 נפל בנו הבכור של יצחק, נפתלי, טייס בחיל האוויר, בעת מילוי תפקידו.

* * *

הציטוטים לקוחים מספרו של יצחק שרייר, תושייה ומופת