"האישה בעלת הלב הגדול" – כך כונתה חוה ורבורג בפי רבים בעיר הולדתה המבורג. חוה נולדה בשנת 1912, האמצעית מבין שלוש בנות המשפחה. משפחת ורבורג הייתה משפחה אמידה, חילונית אך בעלת זיקה למסורת, מעורבת בחברה הגרמנית ומקפידה במתן תרומות לקהילה. המשפחה התגוררה בבית מרווח והחזיקה גם בית קיט מחוץ לעיר.
אביה של חוה, פריץ ורבורג (נולד בהמבורג בשנת 1878), היה בנקאי, ואימה אנה (נולדה בשוודיה בשנת 1881) הייתה גננת. חוה סיפרה כי עם המשפחה המורחבת נשמר קשר הדוק - עם הוריו של אביה שהתגוררו אף הם בהמבורג ועם הוריה של אימה שהתגוררו בשוודיה והיו באים לבקר מדי שנה בחודשי הקיץ.
בימי מלחמת העולם הראשונה חיה המשפחה ארבע שנים וחצי בשטוקהולם שבשוודיה. אביה של חוה עבד שם עבור ממשלת גרמניה, ובתום המלחמה שבה המשפחה להמבורג. לאחר סיום לימודיה בתיכון המשיכה חוה ללמוד בסמינר לגננות בברלין. היא השלימה את התמחותה בהמבורג והייתה לדור שלישי של גננות במשפחתה.
בתחילה לא השפיעה עליית המפלגה הנאצית לשלטון על משפחת ורבורג: בעדותה סיפרה חוה כי אביה, שהיה מאוד מעורב בקהילה, האמין שהרעה תחלוף והתייחס בביטול להמלצת חבריו הלא יהודים לעזוב את גרמניה. אולם כשהוחל תהליך האריזציה, הוצא הבנק מבעלותה של המשפחה ונשאר בידי השותף הגרמני.
בשנת 1933 הקימה חוה מעון בהמבורג עבור ילדים יהודים שמשפחותיהם נקלעו למצב קשה ושהייתה נחוצה להם מסגרת. תחילה היו במעון שבעה ילדים בגיל בית ספר, אחר כך התרחב המעון והיו בו כ-60 ילדים, ובסך הכול עברו בו כ-250 ילדים. את הוצאות המעון מימנו הוריה של חוה. הילדים היו מגיעים אליו אחרי בית הספר, אוכלים בו ארוחת צוהריים, מכינים שיעורי בית ואחר כך משחקים. כדי שתהיה מחנכת ראויה לילדים היהודים במעון, החליטה חוה ללמוד יותר יהדות ופנתה למורה מתלמוד תורה כדי שילמדה על חגי ישראל, עברית, תנ"ך והיסטוריה יהודית. באותה תקופה החלה מושפעת מן הציונות בעקבות פגישה עם שליחים שהגיעו לעיר מארץ ישראל, לימדו שירים וסיפרו על הארץ. אחד השליחים היה נפתלי אונגר, לימים בעלה של חוה.
המעון פעל בשנים 1938-1933. בשל חוקי האפליה נגד היהודים בגרמניה באותן שנים נבצר מחוה ומצוות המעון לצאת ולטייל עם הילדים בעיר. בפארק הסמוך למעון נקבעו שלטים, ובהם נכתב כי יהודים אינם רשאים לשבת על הספסלים. במקומות רבים כלל לא הותרה כניסה ליהודים. כדי לאפשר לילדים ליהנות מבילוי בטבע ולהתנתק מן המציאות הקשה, ארגנו חוה ומשפחתה קייטנות מחוץ לגרמניה. הקייטנות מומנו בכספי משפחתה של חוה ובכספי תרומות, שלוש קייטנות בדנמרק ואחת בהולנד. לימים, בעדות שמסרה חוה אונגר ליד ושם, סיפרה:
"בשביל הילדים זה היה דבר מאוד גדול. עבורם זו הייתה אחת החוויות המרכזיות כי שם היינו חופשיים".
בספטמבר 1938 היגרה חוה מגרמניה לשטוקהולם שבשוודיה. הוריה, שנסעו לשם לפניה כדי להכין דירה עבור המשפחה, חזרו לגרמניה כדי להשלים את סידורי העזיבה ולחזור לשטוקהולם, אולם אביה של חוה נאסר בפרעות "ליל הבדולח" ודרכונו הוחרם. בסופו של דבר הצליחו הוריה של חוה לחזור לשטוקהולם במאי 1939.
שתי אחיותיה של חוה היגרו אף הן מגרמניה בשנות ה-30: אינגריד, הבכורה, עברה לארצות הברית, והאחות הצעירה שרלוטה היגרה להולנד ואחר כך הצטרפה לחוה ולהוריהן בשוודיה. חוה עצמה התכוונה לשהות זמן קצר בשוודיה, תחנת ביניים בדרך לעלייה ארצה, אולם לאחר "ליל הבדולח" גמלה בליבה ההחלטה להגיש עזרה לילדים יהודים: במכתב ברכה כתבו לה נציגי "ילדי" המעון לכבוד יום הולדתה ה-90: "כשמצב היהודים בגרמניה נהיה מסוכן יותר ויותר, התערבה אווה )חוה) ורבורג באומץ. אחרי משא ומתן נוקשה הצליחה לאפשר ל-500 ילדים יהודים את היציאה מגרמניה ושיכנה אותם אצל משפחות שוודיות. רבים מילדים אלו לא ראו עוד את הוריהם. למענם נשארה אווה ורבורג במשך שנים רבות ממלאת מקום האם בארץ זרה".
בעדותה סיפרה חוה:
"התחלנו [הקהילה] להביא ילדים מגרמניה, אוסטריה וצ'כיה לשוודיה, ולחלק אותם בין המשפחות היהודיות, כל זמן שזה התאפשר, וכשכבר לא היו משפחות של יהודים, חילקנו אותם בין משפחות של נוצרים. [...] באו גם שתי קבוצות של עליית הנוער [...] עבור הילדים האלה הקמנו הכשרה. שכרנו בית, והילדים עבדו אצל איכרים שגרו סביב. זו הייתה הכשרה ממש, והיו מדריכים [...] בזה הייתי מאוד מעורבת. אחר כך היה לנו מקום קצת יותר קטן עבור ילדים דתיים. היו לנו סך הכול כחמישה מוסדות עבור ילדים שלא היו משפחות שיכלו לקבל אותם".
חוה הייתה מעורבת בהצלתם ובגידולם של הילדים. עיקר עבודתה היה בתחום הארגוני, ועד יוני 1941 היא הצליחה להנפיק אשרות כניסה עבור נערים ונערות רבים שעלו לארץ בשלוש קבוצות נפרדות. בשנת 1943 הייתה מעורבת בהצלתם של יותר מ-200 יהודים מדנמרק: היא אספה כסף בשוודיה ועזרה במימון סירת דיג קטנה אשר הפליגה הלוך ושוב והעבירה את האנשים מדנמרק לשוודיה.
במשך כל שנות פעילותה בתקופת המלחמה שאפה חוה לעלות לארץ, ואף היה לה סרטיפיקט, אולם בסופו של דבר נשארה בשוודיה עד סוף 1945. במשך כל השנים האלה שמרה על קשר מכתבים עם בעלה לעתיד, שמשנת 1944 שירת בבריגדה. עם עלייתה לארץ ביקשה להגיע לגבעת ברנר, שם התגורר. השניים התאחדו כעשר שנים לאחר שנפרדו וכשלושה חודשים לאחר מכן נישאו. בהמשך עברו לקיבוץ נצר סירני, ונולדו להם בת ובן. גם בארץ עסקה חוה בחינוך ובטיפול בילדים. הקשר עם ילדי המעון בהמבורג ועם הנערים והנערות שהצליחה חוה להביא לשוודיה נשמר לאורך שנים רבות, ועם כמה מהם הייתה בקשר עד מותה.
בביקור של נציגי יד ושם בביתה ברחובות מסרה להם חוה למשמרת תצלומים, מסמכים ומכתבים. בפריטים שמסרה: רשימת שמות הילדים שהועברו לשוודיה, רשימות שערכה ובהן תיעדה את הקשר בין הילדים להוריהם ואת גורל ההורים, מכתבים וציורים שהכינו ילדי בית הילדים לחוה, תצלומים שצולמו במעון בהמבורג ובשוודיה, תצלומי משפחה ועוד. חוה הלכה לעולמה בנובמבר 2016, והיא בת 104.
"תודה על התיעוד המצוין שהכנתם על סיפורה של אימא", כתבו ילדיה של חוה, גבי אונגר ודבורה פור, ליד ושם.
"אין לנו ספק שהיא הייתה מאוד מרוצה לראות את הפרסום, אך מותה הקדים בכמה ימים. הפרויקט שלכם ייהפך בנוסף על הכול גם חלק מהזיכרון המשפחתי שלנו על אימא ועל אישיותה המיוחדת וחייה הבלתי רגילים".
מאז החל המבצע "לאסוף את השברים" לפני שש שנים וחצי, תרמו 10,000 אנשים ליד ושם 233,000 פריטים - 134,000 מסמכים, 90,000 תצלומים, 4,100 חפצים, 641 יצירות אומנות, 182 סרטי מקור ועוד. במסגרת המבצע נציגי יד ושם מגיעים לביתם של ניצולים או של בני משפחתם וגם למרכזי איסוף הקרובים למקום מגוריהם כדי לאסוף פריטים אישיים מתקופת השואה.
לתיאום פגישה ניתן לפנות למוקד "לאסוף את השברים": collect@yadvashem.org.il , -02 6443888
יד ושם מפעיל את המבצע "לאסוף את השברים" בתמיכת "ציוני דרך" - התוכנית להעצמת תשתיות המורשת הלאומית של משרד ירושלים ומורשת, משרד החינוך, דורה זיטנו (ארגנטינה), קרן המבורג לקידום מחקר ותרבות (גרמניה), אגודת ידידי יד ושם בהולנד וקרן משפחת נאש (ארצות הברית) ובשיתוף "ידיעות אחרונות".
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 84.
