כאשר גרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות, ילנה גרינצ'יק הייתה בת 28. היא נולדה וגדלה בכפר ציבולובקה בדרום-מרכז אוקראינה, וטיפלה לבדה בשתי בנותיה ובאמה העיוורת. למרות העבודה הקשה שהיה עליה לעשות בשדות הקולחוז המקומי, ולמרות המצוקה הכלכלית, היא ידעה קרוא וכתוב היטב והרבתה בקריאת ספרים. בסוף סתיו 1941 הקימו הרומנים, בעלי הברית של גרמניה הנאצית, מחנה ריכוז בציבולובקה. המחנה, שהורכב מכמה רפתות ריקות שהוקפו בגדר תיל, נועד ליהודים שגורשו משטחי בוקובינה ובסרביה ונשמר בידי ז'נדרמרים רומנים ושוטרים אוקראינים. עד מהרה פשטה בקרב המגורשים מגפת טיפוס הבהרות, וללא רופאים או תרופות, בחורף 1942-1941 מתו כ-2,000 אסירי הגטו.
בין החולים בטיפוס היו גם רייזה וורמפלאש ובנה יעקב. בני משפחת וורמפלאש גורשו מהעיירה זסטבנה בבוקובינה, ובדומה למגורשים רבים אחרים הוצעדו עד ציבולובקה. שני בניה האחרים של רייזה, שמואל ויוחנן, שניהם בשנות העשרה לחייהם, היו נחושים בדעתם להוציא את אמם ואת אחיהם מהרפת הפרוצה ולהעבירם לאסם בכפר שבעליו הסכים להסגיר יהודים שברחו מהגטו, אבל אחרי זמן קצר הוא שינה את דעתו וגירש את הפליטים היהודים אל החורף הקפוא.
לא כך נהגה גרינצ'יק. היא קיבלה את רייזה ואת בניה לביתה תוך סיכון חייה וחיי משפחתה. אף שלא תמיד היה לה במה להאכיל את בני משפחתה, היא בחרה לפרוש את חסותה על זרים. ואף שרייזה ויעקב היו חולים במחלה מידבקת, היא התגברה על הפחד להידבק בטיפוס והסכימה שהם יישנו בביתה המחומם. במאמץ משותף שרדו שתי המשפחות בחורף. שמואל, שהיה בריא, הביא מדי פעם מעט מזון שהצליח למצוא. בסוף ינואר 1942 הגיע לבית של גרינצ'יק גם יוחנן, בנה הבכור של רייזה, אחרי שגורש ממקום עבודתו הבלתי חוקית בכפר. הוא בקושי עמד על רגליו בשל כוויות קור רבות. גרינצ'יק פינתה עבורו מקום מעל התנור הכפרי – המקום החם ביותר בבית – ובטיפול מסור בשיטות מסורתיות החזירה את התחושה לרגליו. לקראת אביב 1942 השתקמו החולים והיו יכולים לחזור אל הגטו, שבו נותרו מעט יהודים.
בני משפחת וורמפלאש נשארו בגטו ציבולובקה, שם עבדו בעבודות קשות ומשפילות תחת שמירה קפדנית, וסבלו מרעב והתעללות מצד שומריהם בגטו. למרות הכל הם שרדו ולאחר השחרור בידי הצבא האדם במרס 1944 חזרו לעיירת מולדתם. הבנים יוחנן ויעקב גויסו לצבא האדום. שנה אחר כך נפל יעקב בקרב. הוא היה בן 21 במותו. רייזה ובניה יוחנן ושמואל עלו לישראל ב-1947.
כשבעים שנה לאחר מכן נסעו צאצאי הניצולים לאוקראינה, שם נפגשו עם נכדיה של המצילה. ב-30 במאי 2018 הכירה הוועדה לציון חסידי אומות העולם בילנה גרינצ'יק חסידת אומות העולם.
בטקס שנערך בסוף ספטמבר, ובו נכחו שגריר אוקראינה בישראל יבגני קורנצ'וק, חברי ועדת חסידי אומות העולם, בני משפחת הניצולים וחברים, העניקו יושב ראש יד ושם דני דיין ומנהל מחלקת חסידי אומות העולם ד"ר יואל זיסנויין את אות חסידי אומות העולם לנכדתה של המצילה.
"זהו כבוד גדול בשבילי לקבל את הכבוד הזה על שם סבתא ילנה", אמרה גלינה גרינצ'יק. "מעולם לא חלמתי שאגיע לישראל ואשתתף באירוע כזה. סבתי הייתה אדם אדיב שלא ראה אנשים לפי קטגוריות של דת, לאום או צבע עור; היא הייתה טובה לכולם, למרות חייה הקשים".
"סבתי ושלושת בניה גורשו מביתם בבוקובינה ונזרקו כמו כלבים נטושים לטרנסניסטריה", אמרה ברוריה לב, בתו של ניצול השואה יוחנן וורמפלאש. "בזוועות המחנה המשפחה חיפשה וחיפשה אחר ישועה. הדוד שמואל דפק על דלתות בתיהם של כמה מהאוקראינים המקומיים בתקווה למצוא מחסה למשפחה. למרות שמצאו מקום לינה, המשפחה המארחת החליטה במהירות שזה מסוכן מדי וגירשה אותם אל החורף הקר והמושלג. קרן אור אחרונה זרחה עליהם ברגע הייאוש החשוך ביותר, כאשר מצאו מקלט בביתה של ילנה גרינצ'יק, אחת האיכרות העניות ביותר בכפר. למרות הסכנות והקשיים ילנה קיבלה אותם.
כאשר תקוותם ובריאותם הוחזרו, וחיוכיהם חזרו אל פניהם, סבתא שלי אמרה, 'שמיל, האנשים האלה שהבאת אותנו אליהם אינם בני אדם, הם מלאכים'".
"כשאני רואה את כל עץ משפחת וורמפלאש כאן היום על כל ענפיו, אני נזכר בביטוי התלמודי 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו'", אמר דני דיין. "אף שסיפוריהם של ניצולי שואה שחולצו בידי חסידי אומות מעטים במספר, הם בכל זאת מטילים קרן אור על הפרק האפל ביותר בהיסטוריה האנושית ומהווים עדות ליכולת של בני אדם לקום מול הרוע ולעשות את הבחירה הנכונה".
עד היום הכיר יד ושם ב-28,000 אנשים מיותר מ-50 מדינות חסידי אומות העולם.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 96.
