אלפיים שנה חלמו יהודים על ציון והתפללו לשוב אליה: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". בשביל מרבית היהודים הייתה ארץ ישראל בגדר רעיון וחלום בלבד. הזיקה אליה באה לידי ביטוי בתפילה ובהגות, בשירה ובפיוט, במעגלי החיים ובמועדי ישראל, ולא באופן מדיני ומעשי. עם זאת, יחידים וגם קבוצות עלו לארץ והתיישבו בה, ואחרים ביקרו בה וכתבו עליה. שאול טשרניחובסקי כתב ב ב-1923 בברלין, כמעט עשור לפני עלייתו לארץ, את שירו "אומרים ישנה ארץ", המעלה שאלות קיומיות המאפיינות את עם ישראל המתמודד עם עתידו ונאבק עם כוחות של חלום מול מציאות ותקווה מול ייאוש.
לציון 70 שנה למדינת ישראל נפתחה ביד ושם התערוכה "אומרים ישנה ארץ: כיסופים לארץ ישראל בתקופת השואה". התערוכה מציגה את הכיסופים לארץ ישראל שחשו יהודים בשנים 1948-1933, מעליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, ומהשמדת יהדות אירופה ועד סיום המלחמה והקמת מדינת ישראל.
בתערוכה מוצגים יצירות אמנות, חפצים, יומנים מכתבים ועדויות שנאספו לאורך השנים ביד ושם, ואשר נותנים ביטוי לחוויות, לתחושות ולמאוויי הלב של מי שיצרו ונשאו אותם, ופותחים צוהר לעולמם הפנימי בצל האירועים הקשים. תיעוד כתוב וחזותי זה מספר גם את סיפור הכיסופים לארץ ישראל בתקופת השואה.
מאז שלהי המאה ה-19 ובין שתי מלחמות העולם שהתחוללו במאה ה-20 - על רקע צמיחתן של הלאומיות המודרנית ותנועת ההשכלה, תהליכי החילון והשגת האמנציפציה, ולצד התחזקותה של האנטישמיות - החל מאבק חריף בתוך העולם היהודי סביב הסוגיה המרכזית "העם היהודי – לאן?"
אחת התשובות לשאלה הזאת הוצגה בידי הציונות המדינית-המעשית, שהציבה לה למטרה להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. התנועה הציונית קנתה לה אחיזה למן הקונגרס הציוני הראשון שהתקיים ב-1897 ועד שנות השלושים של המאה הקודמת. על אף היותה תנועה קטנת ממדים, ועל אף ההתנגדות העזה שהיא עוררה בזרמים אחרים, השפעתה ניכרה בחוגים נרחבים בקרב העם היהודי.
ערב השואה נמשכה בנייתה של הארץ. יישובים חדשים הוקמו, והחקלאות והתעשייה התפתחו. ידיעות שהגיעו לתפוצות תיארו את טבע הארץ ונופה, ואת "האדם היהודי החדש" והדור החדש הצומחים בה. למרות ההגבלות שהטיל שלטון המנדט הבריטי על העלייה, חל גידול ניכר במספר היהודים בארץ. יהודים הכינו את עצמם לעלייה בהכשרות בגולה ואף ניסו לעלות לארץ בעלייה בלתי לגלית. בשנים האלה ארץ ישראל נתפסה יותר ויותר כפתרון אפשרי לעם היהודי, כמקום לבניית בית בעתיד, וכמקום מקלט מפני המציאות הקשה בהווה.
"אני רואה אות שבקרוב נתראה פנים אל פנים בארצנו, ארץ המולדת, ארץ ישראל".
כך כתב בעברית הילד בן העשר אליעזר רודניק בשנת 1937 במכתב שנשלח לדודותיו שעלו לארץ ישראל. אריה ושרה רודניק ובנם אליעזר, שהיו היהודים היחידים בכפר האוקראיני קוסמאצ'וב, נורו למוות בשנת 1942 בבור הריגה לאחר כיבוש הכפר בידי הגרמנים הנאצים.
השואה שינתה את פני המציאות. מעולם לא הייתה ארץ ישראל כה רחוקה מהיהודים כפי שהייתה בתקופת השואה, ועם זאת התעצמה קרבת הלב. בתקופת השואה חוו היהודים שבר ופגיעה בכל מרקם החיים של הפרט והכלל. הם נדחקו ממעגלי החיים והחברה ונכפו עליהם תנאי חיים משפילים ובלתי אפשריים, וזאת עוד בטרם הגיע שלב ההשמדה הפיזית. ובכל זאת, יומנים, מכתבים ומסמכים המתעדים את התקופה מעידים כי גם בצוק העתים, בעיצומו של המאבק לחיים שהתרכז בכאן ובעכשיו, תפסה ארץ ישראל מקום בלבם ובמחשבתם של יהודים.
ארץ ישראל של שנת 1937 על נופיה הטיפוסיים נשקפת מתוך ציוריו של יעקב אוטו פינס, שעלה לארץ מהעיר הוקסטר בגרמניה. פנקס הציורים שלו נשלח לאמו ולאחותו, והן שמרו עליו מכל משמר במחנות ששהו בהם. רנה שוורץ פגשה אותן באושוויץ, התפעלה מהציורים וביקשה לשמור אותם לילה אחד. בבוקר, כאשר ביקשה להשיבם, גילתה שהשתיים נרצחו. רנה שמרה על הפנקס עד שמסרה אותו ליד ושם. פנקס הציורים שמור באוסף האמנות של יד ושם ומוצג בתערוכה.
בתערוכה מוצג גם ציטוט מתוך מכתב שכתב ברוך מילך לבן דודו בארץ בעת ששהה במסתור בפולין:
"אני כותב אליך כנידון למוות לפני ההוצאה להורג. כזה הוא מצבי כעת [...] היהודים זקוקים לחירות [...] רק בפלשתינה יזכו לעצמאות [...] אל תשקטו, עבדו יומם ולילה עד שתשיגו את המטרה".
עם סיום המלחמה והשחרור אנו עדים לפעילות ציונית מגשימה של שארית הפליטה, שראתה בארץ ישראל פתרון מעשי שיש להיאבק עליו ואפשרות לשיקומו של העם היהודי לאחר השואה.
לשער של אחת ממסכתות התלמוד שהודפסה ב- 1946 בידי הרב שמואל אבא סנייג והרב שמואל יעקב רוז למען העקורים בגרמניה נבחר איור המתאר את נופה של ארץ ישראל על רקע שמש זורחת בתוך מסגרת של שני עצי דקל וכותרתו "משעבוד לגאולה מאפלה לאור גדול".
סיפורים מהתערוכה
חברת השומר הצעיר אסתר דובלין (ג'וניה ליברמן) אירחה מפגשים מחתרתיים בדירה הקטנה שלה ושל אִמה בגטו לודז'. אסתר הייתה גם פעילה בקבוצת "לחורין" של תנועת הנוער הציונית "חזית דור בני המדבר", וכתבה מאמר בשם "לילית" שפורסם בעיתון קיר של התנועה.
"איך היה טוב לחשוב על מדינה בה קיים רק צדק [...] מדינה בה העם אינו משועבד אלא חדור תודעה. וכך, בעזרת שירים משותפים עבודה, חלומות על ארץ [ישראל] החורף עבר".
משה פרומין מהעיר רובנה בפולין שהה שנה במחנה מעצר בקפריסין קודם שהגיע לארץ בשנת 1948. בתערוכה מוצגים כמה פריטים שהשאיל פרומין ליד ושם ומקורם במחנה: סיכה של חניכי תנועת גורדוניה שנעשתה בקפריסין בידי העצורים; מטבע של חמישה פֶּני; ספר ללימוד עברית בהוצאת קיבוץ אפיקים שחולק לילדי העצורים בקפריסין; ודגם של אקדח שיצר יצחק לרנר בזמן מעצרו במחנה בקפריסין (האקדח האמיתי הציל את חייו של לרנר בתקופת השואה).
יעקב (ג'קי) חנדלי מסלוניקי שרד באושוויץ ובצעדת מוות ועלה לארץ ב-1948 בקבוצה של מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ). הוא תרם ליד ושם תמונה איקונית של מעפילים המגיעים לארץ ב-14 באוגוסט 1948 באונייה "פאן יורק". חנדלי עצמו מופיע בתמונה בשורה האמצעית מימין, עם כובע לראשו.
אילנה קרניאל (מבית לנדאו) הייתה אחת מ"ילדי טהרן", שהגיעו לארץ ב-1943. לכבוד יום הולדתה העשירי קיבלה אילנה מאחיה הגדול אמיל מפה המתארת את מסע הבריחה והנדודים שלהם מוורשה דרך סיביר, אוזבקיסטן וטהרן אל ארץ ישראל.
"רק במחנה בטהרן התחילו ללמד אותנו שירים, בעיקר שירים בעברית, ושמענו שירים וסיפורים על הארץ", נזכרה אילנה לימים. "ואז התחלנו לשמוע שיש ארץ שלנו, ששם נמצא מנוחה מכל הנדודים האלה [...] זה היה כמו אגדה".
אמיל נפל במלחמת העצמאות.
"אומרים ישנה ארץ" מוצגת בתמיכתם הנדיבה של סעדיה וסימי כהן (ונצואלה) ופיליפ ורוז פרידמן (ארצות הברית). התערוכה נפתחה ב-29 במאי 2018 בחלל לתערוכות שליד האודיטוריום. נסגרה באופן זמני כדי לאפשר בניית קמפוס המורשת החדש.
ניתן לרכוש את קטלוג התערוכה בחנות המקוונת של יד ושם.
הכותבת היא מנהלת אגף המוזיאונים והמערך למבקר, ואוצרת התערוכה "אומרים ישנה ארץ".
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 86.
