טקס ההוקרה התקיים במוזיאון לאמנות השואה ועם משתתפיו נמנו יושב ראש הנהלת יד ושם לשעבר אבנר שלו, מנהלת מרכז זבורובסקי ד"ר שרון קנגיסר כהן, מנהל האגף לקשרי חוץ ד"ר חיים גרטנר וקודמו בתפקיד שעיה בן יהודה, מנהל דסק ארצות הברית באגף לקשרי חוץ ג'רמי וייס, מנהלת המחלקה לאמנות באגף המוזיאונים והמערך למבקר אליעד מורה-רוזנברג ותומכי יד ושם לילי זבורובסקי-נווה ומורי זבורובסקי.
במהלך הטקס נזכרה לילי זבורובסקי-נווה בלהיטות של אביה אלי זבורובסקי ז"ל לספר את סיפור לידתם מחדש של ניצולי השואה ותרומתם הראויה לציון לחברה. "העולם המודרני מדבר על 'טראומה'", אמרה, "אך בואו נתבונן באנשים שעברו את הטראומה שאי אפשר להשוותה לשום דבר אחר ומה הם עשו עם חייהם לאחר מכן. אני יודעת שזה מה שהניע את אבי להקים ולממן את המרכז, ואני מעריכה את הישגיו החשובים".
מורי זבורובסקי הסכים עם דברי אחותו ואמר: "הוריי לא שכחו מעולם את מה שעבר עליהם [במלחמה], אך הייתה טבועה בהם שמחת חיים. הייתה להם הבנה מוסרית כיצד יש לחיות, לתרום, לחבר יהודים אלה לאלה [...] אתם, המוציאים לפועל במסגרת עבודת יד ושם, נוטלים את מה שאנחנו הרגשנו וידענו במשך כל חיינו ומעבירים אותו לאחרים – אנשים שלא חיו בתקופת השואה, אנשים שאינם יהודים, אנשים שאינם מכירים את הנושא – כדי שהם יוכלו להבין מי היא האומה הזאת ומה למדנו".
לאחר הטקס העניקה ד"ר קנגיסר כהן, ריאיון לכתב העת יד ושם ירושלים, וסיפרה בו על שנותיו המעצבות של מרכז זבורובסקי, על הישגיו ועל האתגרים העומדים בפניו.
מתי ומדוע הוקם מרכז זבורובסקי?
אלי זבורובסקי, ניצול שואה, היה תומך של יד ושם כל חייו וייסד את האגודה האמריקאית למען יד ושם. הוא היה מעורב בהקמת אתרים ביד ושם – בקעת הקהילות ובנייתו של מכלול המוזיאונים החדש – והתעניין במיוחד בחקר ובהנצחת הדרך שבה ניצולים בנו את מחדש את חייהם לאחר המלחמה. לכבוד אשתו האהובה דיאנה ז"ל, אף היא ניצולת שואה, החליט אלי לתמוך בהקמתו ב-2008 של המרכז החשוב הזה בתוך המכון הבין-לאומי לחקר השואה של יד ושם.
ד"ר זאב מנקוביץ, אשר התמחה בנושא שארית הפליטה ופרסם את הספר Life Survivors: Hope and Memory Between Germany Occupied in Holocaust the of, מונה למנהל הראשון של המרכז ומילא את התפקיד עד פטירתו ב-2015. בדברים שפורסמו לזכרו בכתב העת יד ושם – קובץ מחקרים מ"ג:1 (2015) כתב פרופ' גדעון שמעוני: עבודת המחקר הזאת הבהירה את התיקון הנחוץ של ההשקפה הרווחת, שלפיה היו הניצולים אומללים סבילים וחסרי אונים התלויים לחלוטין בנדיבות הלב של זולתם ובמטרות פוליטיות זרות ואף במניפולציות של אחרים, ובכך עיקר חשיבותה. ד"ר מנקוביץ הראה שהציבור שנודע בכינוי הקיבוצי "שארית הפליטה" היה ציבור של "מצילים", שנשאו תרומה לגאולת העם, לא פחות מכפי שהיה ציבור של "ניצולים".
המחקר בדק את ההיסטוריה האישית של הניצולים וגילה שככלל הם לא נכנעו לייאוש, למגבלות ולפצעי נפש שנולדים מסבל שהוא למעלה מכוח אדם.
הוא לא תיאר אותם כקורבנות קדושים אלא כבני אדם רגילים, שהמשיכו בדרך כלל בחייהם במידה שאפשרו זאת הנסיבות הקשות, רקמו תוכניות לעתיד ושמרו על צלם אנוש. ובו בזמן גילו יזמה נמרצת להדהים בתחומי הארגון, החברה והתרבות. כדבריו של ד"ר מקוביץ, הם "ראו את עצמם כגשר חי בין החורבן ובין התחייה, שרידיו האחרונים של עולם שחרב, וסוכנים פעילים לתהליך חזרתם לחיים".
מה היו אבני הדרך העיקריות של מרכז זבורובסקי בעשור האחרון?
מרכז זבורובסקי מיוחד בכך שגישתו לחקר התקופה שלאחר המלחמה היא רב-תחומית. כך הוא מושך חוקרים מקשת רחבה של תחומים אקדמיים ומכל העולם. לפיכך, לעתים קרובות המרכז מארח חוקרים שלא עבדו עד כה עם יד ושם, ובמהלך הסדנאות הם מתוודעים לאוספיו הנרחבים. אחת הפעילויות החשובות ביותר של המרכז היא שיתוף הפעולה שלו עם מכוני מחקר ואוניברסיטאות אחרים. כיום אנחנו פועלים עם מרכז ג'ורג' ואירינה שפר לחקר רצח עם, זכויות אדם ומניעת קונפליקטים באוניברסיטה האמריקאית של פריז על פרסום אסופה של מאמרי מחקר בנושא המסע הרגשי של ניצולים בשנים שלאחר המלחמה. הפרסום הזה הוא תוצאה של סדנה מקוונת בת יומיים שנערכה ב-2020.
אחד הפרויקטים הייחודיים של המרכז היה פרסום סדרה של מאמרים על האופן שבו התייחסו הניצולים לאירופה לאחר המלחמה. בפרסום הזה, בעריכה של ד"ר זאב מנקוביץ ושל דוד ויינברג ושלי, ניתחו חוקרים את האופן שבו התייחסו כמה מהניצולים הידועים יותר, ביניהם ליאו בק, אהרן אפלפלד, אלי ויזל, פול צלאן ומארק אדלמן, ליבשת ילדותם והפיכתם לקורבנות. לאחר הפרסום הזה פורסם כרך מרתק נוסף, בעריכת פרופ' דליה עופר, הבוחן כיצד חוו הניצולים את המפגש עם ישראל ואת התייחסותם אליה.
עוד פרויקט מרכזי של המרכז הוא פרסום היומנים של ניצול השואה והאמן יהודה בקון. הנער הניצול החל לכתוב יומן חודשיים לאחר שחרורו, ומתמיד בכך עד היום. המסמך הנדיר הזה עוקב אחר השיקום הפיזי והרגשי של ילד ניצול לאורך חייו.
מדוע חשוב כל כך לחקור את התקופה שלאחר המלחמה?
התקופה שמיד לאחר המלחמה היא תקופה קצרה מבחינה היסטורית אבל כזו שעיצבה את חייהם של יחידים, קהילות וחברות. השפעת הניצולים שקבעו את ביתם בישראל ובארצות אחרות ניכרת, ולעתים אף הביאה למהפך בקהילה עצמה. דוגמה לכך היא הקהילה היהודית בסידני, אשר עברה מהפך גמור בעקבות השתקעות של ניצולים בעיר. זוהי גם תקופה שבה אנו רואים מאמצים עצומים שהשקיעו הניצולים בבנייה מחדש של עולמם הפיזי, הרגשי והתרבותי. זהו סיפור שבו הניצולים הם שותפים פעילים בעיצוב גורלם - נתיני ההיסטוריה מעורבים בדינמיות בבניית חייהם מחדש - והוא מספק גם נקודת התבוננות חשובה על האופן שבו הגיב העולם לשואה הן במונחי זיכרון והנצחה הן בהתייחסות לניצולים.
איך המרכז רלוונטי כיום?
המחקר שמתפרסם על התקופה הזאת גדל במידה רבה בשני העשורים האחרונים. ייתכן שזו תוצאה של הנגשת חומרי מקור חדשים לציבור הרחב, במיוחד כאלה שמתייחסים לארגוני השבה ופיצוי, אם כי אפשר לטעון שהעניין הגובר במחקר מסוג זה נובע מכך שזוהי תקופה של מורכבות רבה שהציפה שאלות יסוד רבות. כך או כך,
מרכז זבורובסקי משמש דוגמה לאופן שבו מחקר יכול להשפיע על מדיניות, והדבר עשוי להיות רלוונטי במיוחד כאשר עוסקים למשל בדרך הטובה ביותר לתמוך בניצולי טראומה.
מחקרים בתחום הזה עשויים להניב לקחים חשובים למטפלים במיליוני ילדים ומבוגרים הסובלים כיום מטראומה כתוצאה ממלחמה ואלימות ומחפשים דרכים להשיב תקווה ולהטמיע חוסן.
מהם האתגרים שעומדים בפני מחקרים מהסוג הזה?
שפה היא תמיד אתגר – איתור חוקרים הבקיאים בשפות הרלוונטיות כדי לעבוד עם חומרי מקור. עוד אתגר שעומד בפנינו הוא הנגישות לחומרים עצמם. בארכיונים ברחבי העולם יש אוספים רבים שעדיין לא קוטלגו ולכן אינם נגישים לחוקרים. בנוסף, הייתה נטייה לפתולוגיזציה של הניצולים, וזו הייתה נקודת ביקורת ביחס לתחום. עלינו להיות מודעים לכך, שאף על פי שהיו פגיעות רגשיות שהניצולים נשאו וממשיכים לשאת איתם, היו גם חוסן מפתיע ונחישות נחרצת להיות חברים תורמים ומתפקדים במלואם בחברה.
לאיזה כיוון יוביל המחקר בתחום הזה בעשור הבא?
מרכז זבורובסקי ימשיך את הפרויקט ארוך-הטווח של פרסום יומני יהודה בקון. היעד הוא לפרסם את היומנים המתוארכים עד להקמת מדינת ישראל. בשנה וחצי האחרונות, כתוצאה ממגפת קורונה, המרכז אירח הרצאות מקוונות עם חוקרים מרחבי העולם. ההרצאות הגבירו את חשיפת המרכז ופעילותו, וגם מהוות פורום חשוב לחוקרים להגיע לקהלים גלובליים מגוונים. לאור ההצלחה, נמשיך לארגן את ההרצאות המקוונות בשנה הקרובה ואולי אף בהמשך. ב-2022 נארח סמינר מחקר עם אגף המוזיאונים והמערך למבקר של יד ושם בנושא יצירות אמנות בתקופה שלאחר המלחמה. אני מקווה שהמרכז ימשיך לתמוך בחוקרים בראשית דרכם המתעניינים בתחום המרתק הזה וימשיך בחיזוק קשרים ובפרויקטים משותפים עם מרכזי מחקר רלוונטיים בעולם.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 96.
