הספר החדש, בעריכתן של פרופ‘ דליה עופר מהאוניברסיטה העברית בירושלים ושל ד“ר שרון קנגיסר כהן, מנהלת המרכז לחקר תוצאות השואה והשלכותיה על שם דיאנה ואלי זבורובסקי, הוא קובץ של מאמרי מחקר שהוצגו לראשונה ביולי 2017 במסגרת סדנת חוקרים שנערכה בחסות מרכז זבורובסקי של המכון הבין-לאומי לחקר השואה של יד ושם.
מומחים מתחומים שונים חקרו נושאים מרכזיים כמו הוצאת ילדים יהודים ממוסדות וממשפחות לא-יהודיות, השמתם של ילדים ניצולים במסגרות שונות כדי להבטיח להם תנאי מגורים סבירים ותנאים נפשיים מתאימים, והסיוע הרפואי, הפיזי והנפשי שהוענק לילדים.
בהשקה המקוונת של הספר, דנה פרופ‘ עופר בניסיון של שתי העורכות לגבש את המאמרים שהוגשו, וציינה ש“בסופו של דבר כל מאמר בנפרד, וכולם יחד, משקפים עד כמה הייתה זו תקופה נטולת קוהרנטיות“. ”אירופה שלאחר המלחמה“, היא סיכמה, ”תישאר יבשת של בלבול ומבוכה“.
אף על פי כן הפרסום משתדל לענות על שאלות מרכזיות כמו יכולתם שלילדים ניצולים להתחיל להבין התנהגויות נורמטיביות בחברה; כיצד יכלו ללמוד לתת שוב אמון במבוגרים ובמוסדות; כיצד חיו את שארית חייהם; וגם – וזוהי אולי השאלה החשובה ביותר לאחר עשורים של בחינת הנושא – האם אפשר להשתמש במחקר מהסוג הזה כדי לסייע לילדים שחוו טראומות בימינו.
את כיוון המחשבה הזה הדהדה המרצה האורחת פרופ‘ לורה ג‘וקוש מאוניברסיטת ברנדייס (מסצ‘וסטס, ארצות הברית),שהציגה סקירה מקיפה על שילוב קולות הילדים בחקר השואה. ”בעידן שלאחר דור ניצולי השואה“, קבעה פרופ‘ ג‘וקוש:
”קולות הילדים ניצולי השואה אינם רלוונטיים אך ורק לחקר השואה ולהיסטוריה היהודית. הם מעלים גם את האפשרות להשוואות בין-תרבותיות עם חוויות ואסטרטגיית הישרדות במקרים אחרים של אלימות המונית, עקירה ורצח עם, ומציעים מבט אל תוך ה‘עשה ואל תעשה‘ של שיקום והתאוששות פוסט-טראומטיים“.
ד“ר סימון גיגליוטי מרויאל הולוויי (אוניברסיטת לונדון) הרצתה על המסע המרתק בן ששת החודשים שעשה הצלם הפולני-יהודי דוד סימור (דוד שימין המכונה ”שים“) כאשר תיעד ילדים פליטים באירופה שלאחר המלחמה עבור הארגון שאך זה נוסד, יוניצ“ף (UNICEF). "צילום הומניטרי והעוסקים בו, דוגמת שים, ניסו לבטא באמצעים ויזואליים [...] את הנזק הגופני והמנטלי החמור שנגרם [בעקבות קונפליקט בחסות המדינה], ואת העובדה שבמידה מכריעה ילדים היו קורבנותיו הראשונים“, טענה ד“ר גיגליוטי. ”מסעות צילום דוגמת מסעו של שים היו עדים חיוניים לפסיכולוגיה של הלאומנות ההרסנית שדגלה ברצח עם ולתגובת העולם לה“.
בסיכום הדברים עלה כי החוקרים הביאו נקודות מבט מקוריות על הנושא, וכי מחקריהם יסייעו להמשך הדיון במחקרי התקופה שלאחר המלחמה.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 94.
!["כל מאמר בנפרד, וכולם יחד, משקפים עד כמה הייתה זו תקופה נטולת קוהרנטיות“](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/styles/main_image/public/StartingAnew.jpg?itok=zjjpwuOl ""כל מאמר בנפרד, וכולם יחד, משקפים עד כמה הייתה זו תקופה נטולת קוהרנטיות“")
!["כל מאמר בנפרד, וכולם יחד, משקפים עד כמה הייתה זו תקופה נטולת קוהרנטיות“](https://www.yadvashem.org/sites/default/files/StartingAnew.jpg ""כל מאמר בנפרד, וכולם יחד, משקפים עד כמה הייתה זו תקופה נטולת קוהרנטיות“")
