"בינתיים די טוב, ובעזרת השם יהיה עוד יותר טוב“, כתב יעקב ברנשטיין ב-9 במאי 1941 בגלויה ששלח מהעיירה יֶלֹוק בצפון-מערב ליטא אל בתו אידה בארץ ישראל. "אידה היקרה", כתב האב, "אנו מאוד מודאגים לגבייך. למען השם, כתבי לעתים קרובות. אמא לא ישנה, ובכל רגע היא מזכירה אתכם". פחות מחודשיים אחר כך, ביולי 1941, נרצחו בני משפחת ברנשטיין בבורות הירי בעיירתם.
הסיפור של משפחת ברנשטיין הוא אחד מ-12 הסיפורים המופיעים ב"תחילת הרצח ההמוני בשואה: גורלן של משפחות יהודיות ב-1941" – תערוכה מקוונת חדשה שעלתה לאתר יד ושם לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"א.
בעזרת פריטים מארכיון יד ושם ואוספיו – מכתבים אישיים, יצירות אמנות, תצלומים, מסמכים, עדויות, דפי עד ועוד – מציגה התערוכה את סיפוריהן של משפחות יהודיות וגורלן בעקבות מבצע ברברוסה באסטוניה, לטביה, ליטא, מזרח פולין, ביילורוסיה, אוקראינה, רומניה ויוגוסלביה.
פרטי הרצח חסר ההבחנה והברוטלי – כולל רצח של תינוקות בני יומם וילדים קטנים – קשים להכלה. מעט נחמה ניתן למצוא בסיפורי השורדים המוצגים בתערוכה: אלה שעלו ארצה או עזבו לפני בואם של הגרמנים, רבים מהם במבצע שבמהלכו פינו הסובייטים המוני אזרחים מפני הצבא הגרמני המתקדם; וגם אלה שחברו לפרטיזנים, ואלה שניצלו בידי מי שהוכרו לימים חסידי אומות העולם. מי שנותרו מאחור – אבדו.
ביולי 1941 הגיעו הגרמנים לעיר טרטו באסטוניה. זמן קצר לפני נסיגת הצבא האדום מהעיר ערכו הסובייטים מבצע לפינוי האזרחים. בטרטו נותרו כמה עשרות יהודים: בעיקר זקנים, נכים, חולים ואלה שלא הסכימו לצאת לדרך הנדודים. בין הנשארים היו גם פרופ' ליאופולד זילברשטיין, מומחה לשפות ותרבות סלביות, ורעייתו ההרה מלכה, עורכת דין שלמדה משפטים באוניברסיטת טרטו והייתה אחת הנשים הראשונות שעסקו בעריכת דין באסטוניה. בתערוכה מופיע סיפורם הטרגי: בתחילת יולי 1941 ילדה מלכה בן ששמו אינו ידוע. ליאופולד נרצח באוגוסט 1941 על אם הדרך בין טרטו לריגה. מלכה ותינוקם נרצחו אף הם.
בתערוכה מובא גם סיפורה של משפחת שרף מרומניה. ב-1941 היו האלמנה חיה שרף ושבעה מילדיה מפוזרים במקומות שונים ברומניה. בנה שעיה ובתה אטה עלו בשנות השלושים לארץ ישראל. ארבעה מתשעת ילדי המשפחה נרצחו במהלך השואה. בן נוסף נהרג בתאונה עם אשתו ובנו זמן קצר לאחר השחרור. חיה שרף עצמה שרדה.
"אני יודעת רק דבר אחד [...] משהו נורא קורה, משהו איום, משהו בלתי נתפס שאי אפשר להבינו, לעכל אותו ולהסבירו", כתבה אירנה כורושונובה ביומנה בספטמבר-אוקטובר 1941 בקייב. "כולם אומרים שרוצחים את היהודים [...] הם נרצחים כולם ללא כל הבחנה – מבוגרים, נשים וילדים.
"שמועות וסיפורים שכאלה הולכים ומתרבים. הם מפלצתיים מכדי להאמין בהם. אבל אנחנו נאלצים להאמין בהם, מפני שהריגת היהודים בירי היא עובדה".
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 95.
