מרקוס (מקס) גורפין נולד בפולין ב-1913. בעצת אביו הוא נסע ב-1931 להולנד, ולאחר שעבד זמן-מה במפעל באיינדהובן, הקים עסק משגשג ללבנים. בנסיעת עסקים לעיר לייפציג הוא פגש את זילה מודצקי, שמוצאה היה מחמניץ, ובשנת 1938 התחתנו השניים וקבעו את ביתם באיינדהובן.
בקיץ 1942, כאשר הולנד הייתה תחת כיבוש גרמני, ילדה זילה תאומים פגים: רוברט (רובי) ואחותו רייה. מיד לאחר הלידה עברה זילה למקום מחבוא עם הוריה. נזירות טיפלו בתאומים בבית החולים באיינדהובן, ובינואר 1943, כאשר היו השניים חזקים דיים, דאגו אנשי מחתרת למצוא להם מקומות מסתור. רייה נלקחה לביתם של קורנליס (קיס) דה גרוט ואשתו הנדריקה (ריק) דה גרוט. לבני הזוג דה גרוט הייתה בת, יעקובה (קובי) בת ה-15. אחותה של ריק דה גרוט הייתה פעילה במחתרת וגם החביאה יהודים מרודפיהם הגרמנים. היא שפנתה אל ריק וקיס דה גרוט וביקשה מהם להחביא את התינוקת רייה.
לא קל היה לגדל תינוקת בשנות המלחמה, ובגלל סכנת ההלשנה היה זה גם מסוכן מאוד. בזמן המלחמה כתבה קובי דה גרוט יומן שנועד להוריה של רייה, מזכרת מהתקופה שבתם שהתה במסתור. היומן כולל תמונות ואנקדוטות רבות על מוּק – הכינוי שהעניקו בני משפחת דה גרוט לרייה – וכן את תיאור התפתחותה כתינוקת וכפעוטה. קובי לקחה על עצמה חלק גדול מהטיפול במוק, והתייחסה אליה כאל אחותה הקטנה. מוק גדלה במשפחה חמה ואוהבת, כשהיא אינה מודעת למלחמה המשתוללת סביבה או להוריה הביולוגיים שהסתתרו הרחק משם. יומנה של קובי מלא אנקדוטות ותיאורים אוהבים כגון: "היא שובבה קטנה שיודעת לומר 'פפה' [אבא], 'ממה' [אימא], 'טט' [דודה] ו'קו' [קובי] אם היא במצב הרוח המתאים. וכשהיא רואה את הכלב של דודתי, היא צועקת 'סקה' (במקום ססקה). היא חוזרת על הכל. היא מטפסת על הכל. אפילו על השולחן. היא הולכת כשהיא מחזיקה רק ביד אחת. ופרוסת הלחם שלה בבוקר – היא אוכלת ממש בעצמה. אם הפרוסה מרוחה בגבינה, היא קודם אוכלת את הגבינה, ואז את הלחם".
השחרור הגיע במאי 1945. לבני הזוג דה גרוט נודע כי הוריה של מוק, וכן אחיה התאום רובי, שרדו במסתור והם החזירו את רייה להוריה. כדי להקל על התינוקת, ולסייע לה להתגבר על המעבר, עברה קובי אל ביתה של משפחת גורפין והתגוררה שם זמן-מה. בגלל הלידה המוקדמת סבלו התאומים רובי ורייה מנכות, ולכן הם הועברו כעבור זמן למוסד. למרקוס ולזילה נולדו עוד שני ילדים לאחר המלחמה: מורי בשנת 1947 וסוניה בשנת 1949. היומן שכתבה קובי עבור רייה נשאר אצל משפחת גורפין. רייה נפטרה בגיל 27 והיומן עבר לידי אחותה סוניה.
ב-2017 חידשה סוניה המפל את הקשר עם קובי דה גרוט, והגישה בקשה להכרה במשפחת דה גרוט חסידי אומות העולם על שהצילו את חיי אחותה.
"אותו יומן יקר אישר עבורי שרייה קיבלה לא רק אוכל, קורת גג והגנה, אלא שבזרועותיהם של קורנליס, הנדריקה וקובי היא הייתה נאהבת ביותר", ציינה סוניה המפל לאחרונה בהתכתבות עם יד ושם. "בתוך חושך ואנדרלמוסיה אנו רואים שיש אנשים שיכולים לקום ולהפגין אנושיות אמיתית הנובעת מתוך פנימיותם [...] על אף הסכנה החמורה שבמעשיהם חסרי האנוכיות, הם מוכוונים בהתמדה לעשות את מה שהם מאמינים שהוא בפשטות המעשה הנכון. קורנליס והנדריקה ובתם קובי דה גרוט משתייכים לאותה קבוצת אנשים מיוחדת במינה, ועל כך משפחתי לעולם תהיה אסירת תודה".
ב-18 ביוני 2019 הכיר יד ושם בקורנליס והנדריקה דה גרוט (ברלדס) המנוחים ובבתם קובי חסידי אומות העולם. קובי בלום דה גרוט בת ה-92 קיבלה את האותות והמדליות בטקס שנערך במרס 2020 בדרנטה, הולנד, בנוכחות שגריר ישראל בהולנד נאור גילון ויושב ראש אגודת ידידי יד ושם בהולנד דוד סימון.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 92.
