"אני חי ואני אדם חופשי. לאחר שלוש שנים איומות חזרתי להיות אדם ככל האחרים. הממזרים הגרמנים רצחו את כל בני משפחתי. ליובה ואריק כבר אינם איתי. אני עדיין מקווה למצוא אותם".
הירש בריק (אביו של שופט בית המשפט העליון אהרן ברק), קובנה, ספטמבר 1944
"כאשר ניסיתי לברר מה עלה בגורלם של בני משפחתי כאן בבלגיה, פגשתי את מר מנדל טודר, קרוב משפחה שלך. הבטחתי לו שאודיע לך שבחסדי השם הקרובים להלן בריאים ושלמים: מנדל, חווה, מרים, רוזלה ואמא .[.]. שהשם יזכה אותי לבשר בשורות טובות לאחַי היהודים ושנזכה לגאולה השלמה בקרוב".
משה קסר (חייל בריטי), דצמבר 1944
שני הציטוטים האלה, הלקוחים מהספר After So Much Pain and Anguish: First Letters after the Holocaust (יד ושם, 2016), מבטאים את הצורך הנואש של הניצולים וקרוביהם לקבל מידע על הנותרים בחיים, ועל מי שלא שרדו, מיד לאחר השואה.
בדצמבר 2018 קיים מרכז דיאנה ואלי זבורובסקי לחקר השואה והשלכותיה במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם, סדנה בת יומיים בנושא מאמצי ניצולים לאחר השחרור לאתר בני משפחה וידידים נעדרים. חוקרים מישראל, הונגריה, רומניה, גרמניה, הולנד וארצות הברית סקרו מזוויות שונות את נושא חיפוש הקרובים, שנעשה באמצעות לשכות איתור פורמליות, וכן באמצעות יוזמות של ניצולים ויצירת רשתות לא פורמליות, מקומיות ואזוריות, בניסיון להפיץ ולקבל מידע על ניצולים במהומה ששררה מיד לאחר סיום המלחמה.
ד"ר יעל נידם-אורביטו, עורכת שותפה של הספר After So Much Pain and Anguish ומנהלת מכון המחקר, הסכימה בהרצאתה בנושא "מכתבים ראשונים כאמצעי לאיתור בני משפחה נעדרים" עם הדברים האלה. "אף שרוב החיפושים הובילו לחדשות איומות או הסתיימו בלא כלום, עצם פעולות החיפוש והאיתור שמו את הניצולים בעמדה פעילה והחזירו להם תחושה של יכולת פעולה עצמאית. בכך שסיפרו לעולם ששרדו, וכן באמצעות תיאורים (לפעמים מפורטים מאוד) של הקורות אותם במלחמה, וחוויותיהם לאחר המלחמה, החלו הניצולים את מסעם הארוך אל ההשלמה עם גודל אסונם ואל תחילת הבנייה מחדש של חייהם".
ד"ר נידם-אורביטו ציינה שרבים מהמכתבים הראשונים, שלוקטו מן האוספים של יד ושם ומפרויקט ”לאסוף את השברים” של יד ושם, כללו רשימות של ניצולים ושל מי שהכותב סבר כי נספו בשואה. חלק מהניצולים, וכן חיילים יהודים באירופה, נעשו למעבירי ידיעות על אנשים שלא הכירו, ועשו זאת כדי להעביר הלאה ידיעות למי שחיפשו את קרוביהם ואת ידידיהם.
”למרות שמועות נוראיות שהסתובבו בין הניצולים וקרוביהם בארצות השונות, הם ניסו להחיות את התקווה שבסופו של דבר יתאחדו עם יקיריהם".
ד"ר אמונה נחמני-גפני, חוקרת ישראלית עצמאית, נשאה הרצאה מרגשת על ילדים שחיפשו את קרוביהם - ולהפך - בפולין שלאחר המלחמה. ברוב המקרים, היא ציינה, מי שטיפלו בילדים במשך המלחמה, מילאו תפקיד מכריע בקביעת גורלם גם אחריה. מידע שהגיע לארץ ישראל פורסם, והנחיות לגבי כיווני חיפוש הועברו לארגונים מקומיים ויהודיים שפעלו באירופה. התהליך הזה הביא לעתים ל"גאולת" הילד מבית המשפחה המאמצת, למרות הפרידה הכואבת שלעתים הייתה כרוכה בה, ואף שלטענתה רבים מהילדים נשארו עם המצילים שלהם.
סרפימה (סימה) ולקוביץ' ממחלקת יעץ מידע באגף הארכיונים של יד ושם התייחסה לאתגרים הקיימים היום בחיפוש מידע על ניצולים - חיפוש שהוביל במקרים נדירים לאיחוד מחדש של אחים וקרובים אחרים לאחר עשרות שנים של פרידה. ולקוביץ' סיפרה כי לעתים קרובות היא מתקשה לפענח מידע בגלל שינויים בתאריכי לידה, במקומות מגורים ואפילו בשמות של הניצולים והקורבנות. למשל, אסירי מחנות ריכוז רבים שינו את תאריך הלידה שלהם כדי לשרוד סלקציות, או שינו לאחר השחרור את כתובת המגורים שלהם כדי שלא להישלח בחזרה לברית המועצות.
כדי להגיע לפירוש הנכון של המידע שנמסר לרשויות, ולאתר ניצולים, ולקוביץ' מחפשת רמזים על הזהות האמיתית של אנשים, ומשתמשת באמצעים כמו תמונות (אם צורפו), גרסאות רוסיות/יהודיות של שמות ואפילו צפנים סטנדרטיים.
"מאגרי המידע המקיפים של יד ושם ממלאים תפקיד מרכזי בעבודתי, ולצד זאת אשתמש בכל מקור מידע שעשוי לסייע, כולל ספרי טלפונים ופייסבוק, כדי לחשוף כמה שיותר מידע".
לא תמיד הביאו החיפושים אחר ניצולים לפעולות חיוביות. אנגלה בון מהאוניברסיטה החופשית של אמסטרדם מסרה תיאור מרתק של "מבצע טוליפ שחור" - מבצע שיזם משרד המשפטים ההולנדי לאחר המלחמה ונועד לגרש מהולנד בעלי נתינות גרמנית ואוסטרית ולהפקיע את רכושם. הבעיה היא שרבים מה"מגורשים" האלה, שנחשבו "אויבי המדינה", היו יהודים, קורבנות הרדיפה הנאצית. כעת הם מצאו את עצמם "נרדפים בשלישית" בידי ממשלת הולנד, אשר החזיקה אותם במחנות, לפעמים ליד שומרים נאצים לשעבר. רבים מהתיקים הקשורים למבצע אינם זמינים, אם משום שהושמדו ואם משום שהם עדיין סגורים.
כמה מהחוקרים עסקו בתולדות שירותי האיתור ובמוטיבציה להפעלתם. ד"ר תהילה מלכה דרמון מאוניברסיטת בן גוריון בנגב בחנה את ההיבטים הפוליטיים של הארגונים האלה: המספר העצום של הנעדרים לאחר המלחמה וחוסר הוודאות לגבי גורלם גרמו לממשלות לחפש פתרונות מעבר למרחב הפרטי. ד"ר כריסטיאן הושלר משירות האיתור הבין-לאומי (ITS) תיאר בפרוטרוט את תולדות המאמצים המוקדמים של ניצולים ושל לשכות מרכזיות למצוא נעדרים. בתקופה שלאחר המלחמה היו במחנות העקורים ניצולים רבים שטיפלו בעניינים האלה בעצמם, ובין השאר הוציאו אישורים וערכו רשימות כדי לפרסם את הידיעות שאספו, אבל בתוך כמה שנים נבלעה הפעילות הזאת בתוך ארגונים גדולים ומרכזיים יותר כמו הג’וינט, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו”ם (UNRRA) והלשכות האזוריות של ארגון הצלב האדום הבין-לאומי, שהובילו בסופו של דבר להקמת שירות האיתור הבין-לאומי בבאד ארולסון שבגרמניה המערבית. ד"ר ורנה בוזר ממרכז סלמה שטרן ללימודים יהודיים בברלין-ברנדברג תיארה את הקשיים העצומים שבפניהם עמדו לשכות האיתור לאחר המלחמה משום שהניצולים לא נשארו במקום אחד, אלא נעו ברחבי היבשת תוך חיפוש אחר קרובים נעדרים ולעתים גם חברים מימי המלחמה. "אחד הדברים שלא הצלחנו לנבא מראש היה עמידתם של האנשים", היא ציטטה את איילין בלייקי, מנהלת האגף לחיפוש ילדים והחזרתם למדינותיהם באומרה: "כאשר עברנו לגרמניה, הכבישים היו פקוקים לגמרי בכלי רכב ובאנשים שניסו להגיע הביתה".
אף על פי שבמקרים רבים קיבלו הניצולים ידיעות שיקיריהם נספו, רבות מההרצאות שנישאו בסדנה סיפרו על תקוותם הנמשכת של הניצולים למצוא בכל זאת מישהו בחיים. ד"ר סוזן אורבן, מנהלת ערי שו"ם (שפייר, וורמס ומיינץ) בארגון המורשת העולמית של יהודי חבל הריין, דיברה על החיפוש שובר הלב אחר קרובים וחברים שנמשך לא פעם עד יום מותם של הניצולים המחפשים. אף שבמרוצת השנים יותר ויותר מידע נעשה זמין, ניצולים רבים לא איבדו תקווה למצוא עוד פרטים, עוד ראיות, כדי "לסגור" את סיפורי יקיריהם. בניסיון להיאחז בחיי העבר, להנציח את מי שאבדו ואף לבנות עתיד בעל משמעות, המשיכו רבים מהם בחיפושיהם. , הסיקה אורבן:
"החיפוש לא תם כל זמן שהניצולים נאחזו בעבר שלהם".
הסדנה התקיימה בתמיכתה הנדיבה של קרן משפחת גוטוירט.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 88.
