"ברגישות ובלהט הייחודיים לה, שולמית הייתה אחראית לפילוסופיה החינוכית של יד ושם בארץ ובעולם. היא נתנה עדיפות עליונה לשלומם של התלמידים, ופיתחה תוכניות להוראת השואה בלי לגרום טראומה לתלמידים. "להיכנס בבטחה, לצאת בבטחה" היא המנטרה שלה, ועבודתה ביד ושם שיקפה זאת תמיד". הלן קון, אגודת ידידי יד ושם באנגליה
ליצור פילוסופיה חדשה
אימבר הגיעה ליד ושם לאחר שפיתחה בהיותה מורה להיסטוריה את הסגנון הפדגוגי הייחודי שלה, ובכלל זה הוראה בין-תחומית והתמקדות בסיפור האנושי. באותה העת לא היה חומר רב לצורך הוראת השואה, שלא לדבר על הכשרת מורים או פילוסופיה מנוסחת כלשהי. מאז הסמינר הראשון שלה (שאליו נאלצה להזמין מכרים בגלל חוסר עניין מצד מחנכים אחרים), משתתפים כיום מדי שנה אלפי מורים מישראל ומהעולם בקורסים בהובלת בית הספר הבין-לאומי המותאמים לצרכים ולהיסטוריה של כל אחת ממדינותיהם.
בראשית שנות התשעים, כאשר יושב ראש ההנהלה החדש אבנר שלו פנה לאימבר עם הרעיון של פתיחת בית ספר שיכשיר מחנכים להורות את נושא השואה, היא קפצה על ההזדמנות לפתח עוד את הפדגוגיה שלה.
"ההבדל בין היסטוריון למחנך הוא שההיסטוריון מדבר על העבר, אך המחנך צריך להעניק לעבר משמעות", קבעה אימבר.
מאז הקדישה את עצמה להענקת משמעות למספרים הבלתי נתפסים ולתמונות המחרידות, ששימשו עד אז להוראת תלמידים מכל הגילים ומכל קבוצות האוכלוסייה על האירוע הקטסטרופלי ביותר שאירע בתולדות האנושות.
"אי אפשר להפיק משמעות מערימות של גופות או מסטטיסטיקה", אומרת אימבר, "אלא מיחידים, ממשפחות ומקהילות שכל אחד מהם היה עולם בפני עצמו. כלפי אלה יכולים אנשים לחוש אמפתיה. אלה הדברים שהם יכולים לקחת ולהפנים אל תוך חייהם".
שלושה עמודים
הוראת השואה על פי אימבר כוללת שלוש תקופות – שלושה עמודים – שרק אחת מהן היא של השואה: חיים יהודיים לפני מלחמת העולם השנייה, מאבקי היום-יום של יהודים בזמן השואה והחזרה לחיים של הניצולים.
"אם אנחנו רוצים לדעת מה אבד, עלינו לדעת מה היה קיים לפני כן“, היא מסבירה. ”הכוונה היא שיש להבין מי היו היהודים לפני שהיו לקורבנות. כיצד הם חיו בעולם המודרני? איזו מוזיקה הם אהבו ואילו תחביבים הם בחרו? ההבנה שהם היו בני אדם בדיוק כמונו – עם קשת רחבה של עיסוקים, סגנונות חיים ותחומי עניין – חשובה מאוד והיא מסייעת ללומדים להתחבר אליהם ולחוש אמפתיה כלפיהם".
גם כאשר מדובר בתקופת השואה חיוני להתנתק מההוראה על שיטות הרצח בלבד.
"בעצם השאלה הנשאלת היא לא כיצד היהודים מתו אלא כיצד הם חיו", היא קובעת. "מה קרה למשפחות, למנהיגי קהילות, לילדים? מכאן נוכל להתקדם לדילמות המוסריות, ל'בחירות ללא אפשרות בחירה' שאיתן הם נאלצו להתמודד ולשאלה כיצד הצליחו רבים כל כך להביא אור אל תוך עולם של חושך על אף הכאוס שהם נאלצו לסבול".
יחידות לימוד שונות העוסקות בעובדי מערכת הבריאות, מחנכים ואנשי מקצוע אחרים בגטאות ובמחנות מסייעות למורים העברת המסר הזה.
העמוד האחרון – סיפורם של הניצולים – חיוני אף הוא להבנת הסיפור. "אבא קובנר אמר פעם שלא יופתע אם לאחר השואה יחשבו הניצולים רק על נקמה", היא נזכרת.
"אך כאשר ניצולים חושבים על נקמה, הם מדברים על ילדיהם ונכדיהם".
זוהי אכן עדות כבירה לחוסן הנפשי של הרוח האנושית ולחשיבות של ההמשכיות היהודית.
הוראת שואה לכל הגילים
אימבר פיתחה גם הוראת שואה מותאמת גיל, שהייתה לחלק מתוכנית הלימודים הארצית של משרד החינוך. "ילדים בישראל שומעים את הצפירה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ומגיל הגן הם יודעים שמדובר במשהו עצוב מאוד", היא מסבירה. "לכן פיתחנו את 'שיטת ההוראה של 'הספירלה' – לדבר בעדינות עם ילדים צעירים יותר על החוויה של ילד ניצול שואה אחד כמו גם כל מעשיהם של חסידי אומות העולם. ככל שהם גדלים, ומתפתחים יותר מהבחינה הקוגניטיבית, הם יכולים להיחשף לנרטיבים של משפחות וקהילות. לאחר מכן, בבית הספר התיכון, הם יכולים ללמוד על המורכבויות הגדולות יותר ועל נושאים מסובכים שהם מוכנים כעת לשמוע. מטרתנו היא לקרב את התלמידים לנושא בלי להכניס טראומה אל תוך הכיתה".
תפוצה עולמית
כיום נהנים מורים מכ-60 מדינות על פני שש יבשות מהחומר הלימודי המגוון שהכין בית הספר הבין-לאומי ומהסדנאות והסמינרים שהוא מציע. "אנחנו חייבים לתת לבוגרים שלנו בסיס מוצק לגבי השואה", מדגישה אימבר. "לא רק נאצים ומחנות, אלא גם החיים בגטו ונושאים נוספים המוצעים בקורסים שלנו". בית הספר מספק גם שפע של כלים – ערכות פיזיות הכוללות יצירות אמנות, שירה ומוזיקה כמו גם סרטים מקוונים וסביבות למידה – המסייעים להוראה בכיתה. "הבוגרים שלנו מזכירים את הסמינרים שלנו כ'חוויות משנות חיים'", היא אומרת. "הם נוסעים מכאן עם תשוקה להעביר הלאה לתלמידיהם את מה שהם למדו באופן שישפיע ויהיה רלוונטי לחייהם היום-יומיים".
במבט אל העתיד
"דור הניצולים הולך וקטן", אומרת אימבר, "ואין ספק כי שמיעת עדות אישית, היכולת להביט בעיני ניצול, יהיו דברים שיחסרו לנו מאוד בעתיד. כל מי שמשתתף בפגישה עם ניצול חש את הסמכות המוסרית שלו, היוצרת מחויבות אצל כל אחד מאיתנו לזכור את שאירע ולהבין את משמעויותיו היום. הניצולים היו 'עמוד השדרה' שלנו בפיתוח הפילוסופיה החינוכית שלנו, ולעולם לא יהיה להם תחליף".
מכיוון שכך – ואף שאין תחליף לעדים – יד ושם פועל זה כמה עשורים לתעד עדויות וסיפורים של ניצולים אשר ייעשה בהם שימוש יותר ויותר בהיעדרם של אלה שחוו את השואה על בשרם. "אנו כמובן מקבלים בברכה הישגים טכנולוגיים חדשים, אך יש לגשת אליהם בזהירות רבה", מזהירה אימבר. "עלינו להיזהר מפני הפיכת הנושא לטריוויאלי, כי כשם שמפגש עם ניצול מעצב את התודעה שלנו, כך התלמידים ייחשפו אליו. בסופו של יום, ההשפעה וההשראה הנכונות הן בעלות חשיבות עליונה".
הוראת הטראומה בלי לגרום טראומה לתלמידים נותרת המורשת של אימבר. "במשך השנים יצרנו מאות פרויקטים – שאני אוהבת לקרוא להם 'הילדים שלי' – ורבים מהם לא היו מבשילים אם לא היינו בטוחים שתהיה להם ההשפעה הנכונה. כל מורה שבא בשערינו נוגע בתודעתם של ילדים רבים.
"השואה אינה דומה לכל נושא אחר, ויש לטפל בה בזהירות אך גם בתשומת הלב ובמסירות הרבות ביותר".
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 95.
