כפי שניתן ללמוד מהאוספים הארכיוניים של יד ושם, אחת המטרות שלשמן נעשה שימוש מחדש בחומרי נייר ודפוס בתקופת השואה הייתה ניהול יומנים אישיים.
ליאופולד באוואר, יצרן טקסטיל אמיד מווינה, גורש לטרזיינשטט ב-1942. הוא היה אז בשנות ה-70 לחייו. למחנה הגיע לבדו: מאשתו התאלמן עוד לפני מלחמת העולם השנייה וילדיו היגרו ונפוצו ברחבי העולם. בפנקס טבלאי להנהלת חשבונות תיעד באוואר במשך שלוש שנותיו בטרזיינשטט את שגרת החיים במחנה, עדות מרתקת על חיים בתקופת השואה מנקודת מבטו של קשיש.
כאן מצא פורקן לבדידותו ותיאר את מלחמת ההישרדות היומיומית שלו: "האל יעזור לי – כי הרופאים לא מסוגלים... דבר אחד כאן הוא טוב – זה [המוות] הולך מהר, כי הגוף לא מסוגל להתנגד".
ליאופולד באוואר זכה להגיע לשחרור ולהתאחד עם משפחתו. יומנו נתרם לארכיון ב-2018 בידי נכדו, דן בר-און.
ב-2011 מסר אהרון רייך למשמרת ביד ושם את יומנה של דודתו, דורה (דבורה) בניס (לבית הלפר) מכשאנוב בפולין, שבו תיעדה את תקופת מאסרה בשנים 1945-1944 במחנה העבודה פטרסוולדאו, מחנה-בת ברשת מחנות גרוסרוזן. את היומן כתבה דורה על טפסים משרדיים – כרטסת כוח אדם ששימשה את מפעל החימוש של קרל דיל לרישום התפוקה ושעות העבודה של עובדי כפייה מהמחנות. בהמשך, כפי הנראה לאחר המלחמה, כשחומרי כתיבה שוב היו בהישג ידה, העתיקה דורה את כתביה באופן מסודר. כך, תחת הכותרת "פרידה", נפרדה דורה מחיי המחנה עם השחרור: "להתראות, ארמון ישן, שעבר הרבה דורות; להתראות, חלקיק בחיים הכואבים שלנו; להתראות, רפובליקה של נשים; להתראות, גולגולתא. הגיעה העת לנקמה... להתראות! אני חוזרת לתחושת הכבוד שלי מפעם. ברוכים הבאים, החופש המקסים והנעורים השניים". ב-1947 שמה דורה קץ לחייה בדירתו של אחיה בפריז.
דוגמא נוספת, שנייה מסוגה, לשימוש מחדש בחומרי נייר ודפוס קשורה בכתיבה יוצרת ובצרכים אמנותיים.
ענף הלילך, עצי תפוח, ציפורים ודבורים – אלה רק מקצת הדימויים שבהם השתמשה ד"ר רחל שוכמן מהעיר רובנו בפולין (היום באוקראינה) כדי לבטא את תאוות החיים שלה לאורך שנתיים וחצי של מלחמת הישרדות בזמן הכיבוש הגרמני. ד"ר שוכמן הייתה בשנות ה-50 לחייה בעת הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941. כרופאת שיניים מוכרת בעירה, הייתה לה רשת קשרים שבה נעזרה כדי להשיג אישורי עבודה ומקומות מסתור עבור עצמה ועבור בתה, לוסיה (אאוגניה), אף היא רופאת שיניים במקצועה.
את חוויותיה הדרמטיות – ואת תצפיותיה ואבחנותיה על החיים בזמן הכיבוש ועל הטבע האנושי בכללותו – תיעדה רחל בחמישה פנקסים מאולתרים, שאותם הפיקה משלל חומרים באוקראינית, גרמנית ויידיש, בהם מרשמים רפואיים, גזרי טפסים משרדיים, תזכורות לתשלום חובות, לוחות חישוב, ודפים מתוך ספרים ומדריכים לשוניים:
"מדוע זה כל כך מפריע לאדם הסרפד של האחר? הרי בתוך גינת הפרחים שלו יש סרפד גדול אף יותר". לפעמים ניכר בפנקסים הכאב על הפער בין יפי הטבע וזוועות המלחמה: "איך זה נשמעת מוזיקה בלילה שקט, כאשר דמם של נשים וילדים נשפך כמו נהר סוער?... לילה אוקראיני, לילה פולני... הטבע נח כעת... ירח מהורהר התייצב מעל העיר, ובלילה כזה נשמות טובעות בשלולית של דם..." רחל ולוסיה שוכמן נמנו עם עשרות ספורות של יהודים מרובנו שנשארו בחיים בעת שחרור העיר בפברואר 1944. את הפנקסים שכתבה ד"ר רחל שוכמן תרמה ליד ושם ב-2016 בתה של לוסיה, ריטה גפן.
בשנת 2021 העבירה דניס ישראל למשמרת בארכיון יד ושם אוסף ובו חומרים ממחנה העבודה אנאברג, שם היו אמה, לידיה שטיגליץ (לבית קולניק), וסבתה, רוזליה קולניק (לבית הבר), מכשאנוב בפולין אסירות במהלך 1944-1943. האוסף כלל גיליונות של עלון מקומי שהוקלד בידי אסירות במחנה ונשא את הכותרת "הגאזט של אנאברג" (Annaberskiej gazetki) – פרקטיקה שכללה אלבומי ברכות מכורכים לימי הולדת ומחזות במגוון לשונות (מפולנית וגרמנית ועד ייידיש). אחד מאלבומי הברכות, שהופק בנובמבר 1943 תחת הכותרת ההיתולית "משהו בשביל המכונות" (cos dla maszy), התבסס על אוסף קטעים קברטיים המגוללים את סיפור הגעתה למחנה של יהודייה (כך, במקור) בעלת מראה ארי מדרזדן. אחד העמודים הוקלד על צדו השני של טופס משרדי – דרישת תשלום מטעם הס"ס בגין העסקת עובדי כפייה יהודים. הטקסט שהוקלד על גב הטופס כלל סאטירה כליזמרית בעגה יידישאית (בתרגום חופשי): "חלפו שניים עשור, מזל אין בקנה, הנה הגעתי, נעבעך, היישר למחנה. כאן יש לי פרנוסה, כאן יש מטרה, כל היום אני שרה, אין לי ברירה". המתח בין שני צדי העמוד בולט: האסירות השתמשו בטופס שנועד לאכוף את סדרי העבודה במחנה ואת ההיררכיה הגזעית שבבסיסם על מנת להציג את עולמה המסורתי של השטעטל היהודית, העומד בניגוד לאותם סדרים.
האם נבע השימוש מחדש בטופס מהצורך בנייר, או שיש כאן אמירה חתרנית מכוונת? שאלה זו נותרת תלויה ועומדת.
לבסוף, דוגמה שלישית לשימוש מחדש בחומרי נייר ודפוס קשורה לתפקיד הפעיל שיועד לטקסט בחיי הכותבים: שימור והעתקת תכנים משמעותיים למטרות טקסיות או תיעודיות.
בבוידעם בבית משפחת ורטהיימר בבני ברק נשתמרו פנקסי תפילה מאולתרים שהיו לחלק בלתי נפרד מההווי המשפחתי. את הפנקסים הפיקה אם המשפחה, חנה ורטהיימר (לבית רייזמוביץ'), בהיותה אסירה צעירה, בשנות העשרה לחייה, במחנה העבודה גלזנברג, מחנה-בת ברשת מחנות בוכנוואלד. במסדרי הבוקר, כפי שסיפרה לימים לבנותיה, נהגה להסתיר את אחד הפנקסים תחת ידה. חנה הייתה בת למשפחה אדוקה, מרובת ילדים, ממדיאש שבטרנסילבניה. למחנה גלזנברג הגיעה מאושוויץ בקיץ 1944, לאחר גל השילוחים המואץ של יהודי הונגריה. במחנה הועסקו כ-2,000 אסירות בפינוי הריסות. את הפנקסים הפיקה חנה מחומרי נייר ומטפסים משרדיים שהצליחה להשיג במחנה – ביניהם תעודות משלוח. אחת מחברותיה חקקה עבורה את אותיות שמה – H.R. – על כריכת הפנקס.
את התפילות העתיקה חנה בלילות מתוך סידור שהוברח למחנה. מאחר שלא ידעה קרוא וכתוב בעברית, נעשה רישום התפילות באותיות לטיניות, על פי ההטעמה החסידית. עותק מהפנקסים הועבר לארכיון ב-2016 בידי בתה של חנה, מרים כץ, וחתנה של מרים, ישראל אייכלר.
לוח כיס ובו נקודות ציון המזוהות עם המפלגה הנאצית שימש את טרודה לוין (לבית קסוביץ'), אסירה באושוויץ ובמחנות אחרים, לרישום מתכונים – פרקטיקה טיפוסית להתמודדות עם הרעב במחנות. היומן שימש את טרודה, שנולדה בעיר פיומה שבאימפריה האוסטרו-הונגרית (היום רייקה בקרואטיה), גם לרישום כתובות של קרוביה ולתיעוד מסלולה כאסירה בין מחנות שונים. באושוויץ שובצה טרודה, בין היתר, בפלוגת קנדה, שטיפלה במיון חפצי המגורשים. בהמשך הייתה טרודה אחראית כאסירה לניהול ציוד משרדי. סביר שבאחד משני התפקידים הללו הצליחה להשיג את היומן. מול ה-30 בינואר, המציין את יום עלייתו של היטלר לשלטון, צירפה טרודה בכתב ידה מתכון לעוגת שוקולד: 6 גושי שוקולד (בין 50 ל-100 גרם), 10dkg (שווה ערך ל-100 גרם) חמאה ו-6 ביצים. לקרובת משפחתה סיפרה טרודה לימים איך התמודדו האסירות עם הרעב המייסר: כל אחת "כיבדה" את חברותיה במרשם למעדן, וכך היה הדמיון תחליף למזון. חודשים ספורים לפני מותה העבירה טרודה את היומן לקרובת משפחתה, מרתה פלטו. "שמרי עליו", אמרה. "היומן הזה הוא החיים שלי". בדרכה חזרה לארץ טמנה מרתה את היומן זעיר הממדים בגרב שלרגלה, ובהמשך תרמה אותו ליד ושם ב-2018.
"פריטים 'ממוחזרים' מתקופת השואה הם כעין כתב חידה, שבו חבויים תנאי החיים של הכותבים, המציאות החומרית שבה פעלו והנסיבות שבהן נוצרו הפריט והטקסט שהוא נושא", אומרת מאשה פולק-רוזנברג, מנהלת אגף הארכיונים ביד ושם.
"כאשנב לחיי היומיום בתקופת השואה, הם מספרים את סיפור הפער בין מציאות המחסור לבין הצורך הבוער בביטוי אישי ובמשמעות. מעל הכל, הם עדות לתושייתם וליצירתיותם של הכותבים והכותבות שהיו נחושים לעשות שימוש בכל הבא ליד על מנת לגבור על הפער הזה".
