רואלד הופמן (יליד 1937) הוסתר מינואר 1943 עד יוני 1944 עם אמו קלרה ובני משפחה אחרים בעליית הגג של בית הספר בכפר אוניוב, כיום אוניב, באוקראינה. מיקולה דיוק, מורה בבית הספר החד-כיתתי בכפר, התגורר עם אשתו מריה ושלושת ילדיהם במבנה בית הספר. מחלון עליית הגג צפה רואלד בן השש בילדי הכפר משחקים בחצר. "הרגשתי [...] עד היום אני מרגיש [...] כאב כשאני נזכר כיצד ראיתי את הילדים האלה משחקים בחופשיות, בשעה שאני לא יכולתי לצאת ממקום מחבואי", סיפר הופמן בשנת 2007, כאשר פנה ליד ושם וביקש להכיר במציליו חסידי אומות העולם. "הייתי מוכרח לשתוק. זה ודאי היה קשה מאוד. ניצלתי רק בזכות אמי – היא המציאה כל הזמן משחקים כדי לשחק אתי במשך 15 חודשים". אביו של רואלד נרצח בשואה, ולאחר המלחמה אמו נישאה בשנית, והמשפחה התחילה לנדוד מערבה. רואלד נאלץ להחליף בתי ספר רבים כשמשפחתו נדדה מקרקוב דרך צ'כוסלובקיה למחנות עקורים באוסטריה ובגרמניה, עד שלבסוף הגיעה לארצות הברית בשנת 1949. הופמן למד בארצות הברית בשפה האנגלית – השפה השישית שהספיק לרכוש עד אז. על אף כל התלאות והקשיים שעבר, היה הופמן תלמיד מצטיין ובשנת 1981 זכה בפרס נובל בכימיה.
בשנה שעברה העניק יד ושם את התואר חסידי אומות העולם למציליו של זוכה אחר בפרס נובל. כשהיה בן עשר הובא פרנסואה אנגלרט, בנם של מהגרים יהודים מפולין, לבלגיה, לביתם של קמיל ולואיז ג'ורדאן שניהלו מסעדה בעיירה לוסטין בחבל הארדנים. הוריו הוסתרו גם הם באותה העיירה, אבל ליתר ביטחון לא נאמר לו דבר על מקום הימצאם. אמו בא לבקרו מעת לעת אבל העמידה תמיד פנים שהגיעה מרחוק ברכבת. לאנגלרט לא היה שום קשר עם העולם החיצון. במקום ללכת לבית הספר, שכרו לו קמיל ולואיז מורה מקומי שילמד אותו בשיעורים פרטיים. לאחר כמה חודשים, כאשר חששו שמישהו עלול להסגיר אותם, לקחו ההורים את פרנסואה לכפר אנבואה, שם הסתירו אותו אחד התושבים המקומיים והכומר של הכפר. בני משפחת אנגלרט שרדו במלחמה, אך כל קרוביהם בפולין נרצחו. אף שלימודיו נקטעו בשואה, היה פרנסואה אנגלרט תלמיד מצטיין, נהפך לפיזיקאי בולט ובשנת 2013 זכה בפרס נובל. במבט לאחור על שנות המלחמה, הוא ביקש לחלוק כבוד לגבורתם יוצאת הדופן של מציליו:
"עזרו לנו והסתירו אותנו אנשים שאפילו לא הכירו אותנו, אנשים אשר באותם ימים אפלים הסתכנו ונהגו בנדיבות, באנושיות ובאומץ [...] לולא האנשים הנפלאים הללו לא היינו מצליחים להימלט מן הרדיפות ולא הייתי כאן כדי לספר את הסיפור".
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 80.
