"עבור יהודי המסתתר ב’צד הארי’, קו החזית עובר לאורך רחובות וכיכרות העיר, אף שהם רחוקים מרחק רב מכדורים ופגזים [...] קו החזית מלווה את האדם הנמלט על כל צעד בדרך, בין אם הוא עוצר בחנות כדי לקנות לחם, ליד דוכן כדי לקנות ספר, ליד שער כניסה כדי לקשור שרוך נעל שנפרם, או סוף כל סוף במדרגות ליד דלתו של זר לפני שהוא מספיק לרוץ לדירה שתבלע אותו ותעניק לו מקלט באותו יום”.
ניצול השואה שמעון גליקסמן
בספרה Such a Beautiful Sunny Day: Jews Seeking Refuge in the Polish Countryside 1942-1945 (הוצאת יד ושם, 2017) מספרת חוקרת השואה פרופ’ ברברה אנגלקינג את הסיפור שלא סופר על מאבק ההישרדות של יהודי פולין בנוף מורכב של פחד ושל בגידה ומוות. עתה, בכרך האחרון של יד ושם-קובץ מחקרים (מ”ח: 2-1), שראה אור תחת העורכת החדשה ד”ר שרון קנגיסר-כהן, בוחנת פרופ’ אנגלקינג תופעה פחות ידועה של יהודים שסייעו ליהודים אחרים להסתתר ולשרוד ב”צד הארי” של ורשה.
“לאחר חיסול גטו ורשה היו כ-20,000 יהודים ששהו במסתור במה שמכונה ‘הצד הארי’ של העיר”, מסבירה פרופ’ אנגלקינג. “חלקם מעולם לא עברו לגטו, חלקם ברחו מהגטו בדרך זו או אחרת, והיו אחרים שהגיעו לוורשה מתוך הנחה שעיר גדולה תספק להם אנונימיות רבה יותר ובכך תגדיל את סיכויי ההישרדות שלהם. הישרדות הייתה אפשרית אם היו לך כמה משאבים – לא רק חומריים כגון כסף ורכוש למכירה. משאבים לא חומריים כללו אומץ, נחישות, מודעות לסכנה, תגובות מהירות, יתרונות ביולוגיים ‘(מראה טוב,)’ יסודות תרבותיים בסיסיים כגון שליטה טובה בפולנית והכרת מנהגי הדת הקתולית, וגם רשת חברתית, כגון משפחה, חברים ואנשי קשר. הישרדות לא הייתה תלויה בקיום כל המשאבים האלה, או אפילו רובם, אך תיאורי שורדים מתייחסים בדרך כלל לצירוף של כמה מהם”.
במאמרה מציגה פרופ’ אנגלקינג כמה סיפורי הישרדות בוורשה המתמקדים באחד המשאבים שהוזכרו – קשרים חברתיים בין יהודים שהסתתרו בעיר. הדוגמאות שהיא מביאה הן של יהודים שעזרו זה לזה במסגרת רשתות ספונטניות שהתבססו על קשרים בין בני משפחה, ידידים או שכנים מעיירה אחת, וללא קשר לכל מוסד או ארגון. הסיפורים מדגימים עזרה יהודית בלתי תלויה, שפעלה פחות או יותר ללא כל מעורבות פולנית – או, למען הדיוק, ללא כל מעורבות פולנית מודעת. קרה שפולנים מילאו תפקיד סביל בפעילויות יהודיות – הם השכירו דירות, הציעו תעסוקה ומכרו מסמכים – אך בדרך כלל הם לא היו מודעים לכך שמדובר ביהודים. היהודים היו הפעילים המבקשים סיוע, ואילו הפולנים היו הסבילים, בעלי הגישה למשאבים הדרושים לצורך הישרדות שנקנו מהם לעתים קרובות. יהודים רבים ששהו במסתור נטלו על עצמם סיכון נוסף בכך שסייעו לבני משפחה, לחברים ולזרים. בעשותם זאת הם הסתכנו הרבה יותר מפולנים שסייעו ליהודים, שכן הפולנים לא ניצודו ברחובות בידי “שמלצובניקים” (סחטנים).
מאמרה של פרופ’ אנגלקינג מדגים כיצד יהודים במסתור בוורשה התמודדו עם בעיות רבות באופן עצמאי, עד כמה הם עזרו זה לזה, ועד כמה הם אינם מתאימים לסטריאוטיפ של קורבנות סבילים.
מאדזיה טייכנר הזכירה למשל בעדותה את משה הפטל, מדפיס יהודי מקרוסנו שניצל את הופעתו הארית כדי שלא לשהות במסתור. ולא זו בלבד, אלא שתחת זהותו כיאן קרופינסקי הוא הביא תועלת רבה לאחיו היהודים וייצר תעודות מזויפות עבורם. בין השאר הוא הכין מסמכים עבור מאדזיה, ואף נשאר בקשר עמה ועזר לה ברגעים קריטיים. לאחר פרוץ מרד גטו ורשה ב-1944 הוא העביר את מאדזיה, את בנה הקטן גבריאל ואת ידידתה ונדה רוזנברג לקרקוב, ולאחר מכן לזקופנה, שם שהו עד סוף הכיבוש.
אחת הדוגמאות הידועות של הישרדות הודות לסולידריות יהודית ועזרה הדדית היא של “מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים”: קבוצה של יותר מתריסר יתומים יהודים בני שמונה עד 16 שפעילותם התרכזה בכיכר שלושת הצלבים בוורשה. “רוב הילדים האלה היו מעורבים לפני כן בהברחות בגטו”, מסבירה פרופ’ אנגלקינג. “הם הכירו אפוא את כל מקומות המחבוא והמעבר, והיו עצמאיים, נועזים וידעו כיצד לרוץ ולברוח מהר. הם התפרנסו לא רק ממכירת סיגריות, שהעניקה להם את הכינוי שלהם, אלא מעוד קשת רחבה של עיסוקים: שרו בחשמליות וברחוב, קנו וסחרו, מכרו עיתונים, משקאות חריפים שיוצרו באופן לא חוקי, וכל מה שיכלו, לחיילים גרמנים שיצאו לחופשה”.
הילדים נפגשו ברחוב ועזרו זה לזה ברגעים קשים. בין השאר הם חלקו מידע על אנשים ידידותיים ובתים בטוחים. כעבור זמן גילה בהם עניין יוזף ז’מיאן, שעבד בוועד היהודי הלאומי (ZKN) ולאחר שהילדים התגברו על החשדנות הראשונית שלהם, החל יוזף לסייע להם בשיטתיות, תמך בהם מבחינה כספית, מצא להם מקומות לינה והשיג להם מסמכים מזויפים. “התרגשנו מאוד בגלל המסמכים”, נזכר פרץ הוכמן, שנמנה בצעירותו עם חברי הקבוצה. “היינו מסתובבים בכיכר, ובכל הזדמנות היינו נותנים למסמכים שלנו להישמט לרצפה כדי שפולנים צעירים יוכלו לראות שאנחנו לא סתם לבושי בלויים או יהודים”.
רוב “מוכרי הסיגריות” שרדו הודות לסולידריות, עזרה הדדית, וגם אינטואיציה וניסיון נרכש. אחוות הגורל, האמון ההדדי והסולידריות היו המשאבים העיקריים של חברי הקבוצה המיוחדת הזאת שסייעו להם לשרוד בוורשה.
סיוע ניתן לא רק לבני משפחה, לחברים או למכרים ותיקים, אלא אף לזרים. גילויי הסולידריות האלה מפליאים במיוחד משום שהתרחשו בנסיבות של סיכון עצום, שהרי מגע עם יהודים אחרים הגביר את הסכנה במידה ניכרת. אירנה מייזל, שהתגוררה ב”צד הארי” תחת השם יאנינה לבנדובסקה, העידה שיהודים באזור היו חייבים לנהוג כאילו לא הכירו זה את זה. “אם נתקלת בחברים ובמכרים הקרובים ביותר שלך ברחוב, הסתכלת לכיוון השני ולא יצרת קשר עין, כדי להימנע מכל חשד שהכרתם זה את זה”.
ובכל זאת, היו לא מעטים שהתגברו על הפחד ועזרו. אחת מהם הייתה יאנינה פאנסקה, יהודייה שעזרה לרבים ששהו במסתור. ליאנינה היה “מראה ארי מובהק ושֵם שהודות להם כמעט לא נזקקה לניירות מזויפים, כי כל מה שהיה צריך לעשות היה לשנות את סעיף הדת מיהודי לקתולי”. היא עבדה כבלדרית עבור כתריסר יהודים, שמעולם לא יצאו ממקומות המסתור שלהם: מכרה את חפציהם שהוסתרו במקומות שונים וסיפקה להם אוכל, כסף, תרופות וספרים.
“ההכרה בסכנה הכרוכה במגע עם יהודים במסתור חייבה זהירות רבה”, מסבירה פרופ’ אנגלקינג.
“לכן גבורתם של אותם יהודים, שהסתכנו בהושטת עזרה לא רק לקרובים אליהם אלא גם לזרים, מחייבת הערכה עצומה. היו כאלה שאף עשו זאת בסגנון ראוותני, ובקנה מידה גדול”.
דוגמה מדהימה אחת של סיוע כזה היא מפעלו של וילהלם בכנר, מהנדס מביילסקו-ביאלה. בכנר, שדיבר גרמנית שוטפת והיה בעל “מראה טוב” ותעודת מהנדס מאוניברסיטת ברנו, הועסק על ידי חברת בנייה ואדריכלות מדרזדן שחיפשה חוזים צבאיים רווחיים. הוא שכנע את הממונה עליו שאפשר לקנות בגטו בזול חומרים מבניינים הרוסים, וניצל את נסיעותיו הרבות בין הגטו וה”צד הארי” כדי למסור תעודות זהות והיתרי עבודה מזויפים וכדי לחלץ יהודים לכודים. כאשר החברה נזקקה לפועלי בניין ולעובדי משרד, העסיק בכנר יהודים רבים במשרדי החברה. הוא הצליח לשרוד כמה מצבים שבהם ניצל כמעט ברגע האחרון, והפגין אומץ, עצבי ברזל ושליטה עצמית.
במלחמתם באויב הנאצי בחזית הזאת, ובאמצעות הסיוע שהגישו ליהודים אחרים, גילו בכנר, פאנסקה, הפטל ורבים אחרים גבורה עילאית ונחישות להתנגדות יוצאת דופן. הם לא היו מושאים סבילים, שהיו תלויים בסיוע שקיבלו מפולנים, אלא בני אדם פעילים, רבי תושייה, אמיצים ומלאי יוזמה שהצילו לא רק את עצמם, אלא גם את בני משפחותיהם ובני אדם אחרים (אפילו זרים) שחלקו יחד גורל משותף. אף על פי שסכנת המוות ארבה להם בכל צעד שעשו, הם סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים אחרים. סיפוריהם מעוררים השראה.
הוצאת כרך זה של יד ושם - קובץ מחקרים התאפשרה הודות לתמיכתה הנדיבה של יוהנה (הני) קתרינה קיפרונו ביווט לזכר חברי הקהילה שלה באמסטרדם שלא שרדו בשואה.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 93.
