ב-1941 יצא יושקו אינדיג (יוסף איתאי), מדריך צעיר בתנועת הנוער השומר הצעיר, עם קבוצה שלכמה עשרות יתומים יהודים ילידי גרמניה ואוסטריה למסע הצלה נועז ומסוכן. המסלול של הקבוצה החל ביוגוסלביה, ומכאן היא המשיכה לאיטליה, שם הצטרפו אליה ילדים מקומיים שכמעט הכפילו את מספר חבריה. משם הם המשיכו לשווייץ, ולאחר המלחמה עלו לארץ ישראל. בסיפור ההצלה יוצא הדופן הזה היו מעורבים עוד מצילים יהודים. שניים מהם – אהרן מנצ‘ר וגופרדו פצ‘יפיצ‘י – נרצחו כעבור זמן באושוויץ. כולם סיכנו את חייהם כדי להציל את הילדים.
אינדיג וחבריו מנצ‘ר ופצ‘יפיצ‘י – לצד גיזי פליישמן, אנה בראודה-הלר, לובה ביליצקה בלום ועוד רבים אחרים – פעלו במסירות וללא לאות כדי לסייע לאחיהם היהודים בשואה.
כל סיפורי ההצלה, ויהיו אלו יוזמות אישיות או ניסיונות מאורגנים ומקיפים להציל את חייהם של יהודים, הם דוגמאות מרתקות של סולידריות יהודית. כל סיפור כזה הוא סיפור יוצא דופן ומעורר השראה. גם היום יד ושם ממשיך ללקט סיפורים כאלה ולפרסם אותם בפלטפורמות השונות שלו: באמצעות תערוכות המוצגות במכלול המוזיאוני (כולל תצוגת הקבע במוזיאון לתולדות השואה, שם מובא למשל הסיפור של הרב מיכאל דב וייסמנדל ושל ”קבוצת העבודה“ המחתרתית-למחצה בסלובקיה), בתערוכות מקוונות רבות, וגם בכנסים, בהרצאות ובפעילויות חינוכיות ומחקריות בקמפוס בהר הזיכרון וברחבי העולם.
במרוצת השנים פרסם המכון הבין-לאומי לחקר השואה של יד ושם ספרי מחקר ומאמרים המפרטים בתיאורים ממקור ראשון כיצד סייעו יהודים לאחיהם היהודים וכיצד התנגדו לכיבוש הנאצי. לדוגמה, ב-1997 פרסמה הוצאת ידו שם את ספרה של נחמה טק, משפחת אנשי היער, שתיאר את פרשת האחים ביילסקי יותר מעשור לפני שיצא לאקרנים הסרט ההוליוודי עטור השבחים עליהם. ב-2014 פרסם יד ושם בעברית את הספר עלה איתי בגורלי, ובו אוסף סיפורים על ניסיונות של יהודים להציל יהודים בשואה. בנוסף פורסמו עשרות ספרי זיכרונות של ניצולים, כמו ספר הזיכרונות של מרים פלגומרדכי בן-צבי מחוץ לחומות הגטו בקרקוב הכבושה וכמו ספרו של ג‘ק ורבר להציל את הילדים - בוכנוולד: סיפור של אבדן והצלה. סיפורים רבים נוספים מוזכרים בפרסומי יד ושם שנושאם הוא החיים היהודיים בשואה, ואשר התפרסמו מאז שנות החמישים של המאה שעברה.
הסולידריות היהודית עמדה במרכזם של לא מעט ימי עיון וכנסים שערך יד ושם במהלך השנים. לדוגמה, כותרת הכנס הבין-לאומי של המכון לחקר השואה ב-2014 הייתה ”כל ישראל ערבים זה לזה?“ בכנס נידונו ונותחו צורות שונות של סולידריות יהודית במבחן השואה, בכללן הצלה בידי יהודים. נוכח מרכזיותו של הנושא, אין פלא שבמהלך השנים פיתחו אנשי בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה של יד ושם קשת רחבה שלחומרים חינוכיים בשפות שונות בנושא.
הנושא ”הצלה בידי יהודים בשואה: סולידריות בעולם מתפרק“ נבחר לנושא שליד ושם בשנת תש“ף, והובלט בפעילויות ובאירועי הנצחה לכל אורך השנה. הנושא עמד במרכזה של עצרת הפתיחה הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה באותה שנה, וששת ניצולי השואה שנבחרו להדליק את המשואות בעצרת הפתיחה חלקו נושא משותף: הם סיפרו את סיפוריהם האישיים, שבהם יהודים סייעו זה לזה בשואה. גם ימי העיון, ההרצאות המקוונות והפעילויות החינוכיות האחרות שסבבו את יום הזיכרון 2020, הוקדשו לסולידריות היהודית.
באמצעות הבלטת הנושא, לצד הבלטת היבטים שונים של תגובות היהודים לסוגיה והעמידה שלהם, יד ושם ממשיך להאיר את העובדה שיהודים היו לא רק מטרות שלרדיפה ושל פעולות הצלה שיזמו לא-יהודים; הם נאבקו והתמודדו יום-יום עם הרדיפה הגוברת, לא זנחו ערכים של סולידריות יהודית ואנושית, ופעמים רבות היו שותפים פעילים בהצלה ואף נקטו יוזמות עצמאיות בהתמודדות עם הפורענות הנאצית. כך נחשף החוסן הנפשי וכוח העמידה שליהודים, כיחידים וכקבוצות.
חקר הסולידריות היהודית בשואה היה וימשיך להיות ממד מרכזי בשליחות של יד ושם, ומרכיב מהותי בפעילויותיו בתחומי המחקר, החינוך וההנצחה.
מכיוון שמדובר בנושא כה מהותי וחשוב, נשאלת השאלה מדוע לא יכיר יד ושם במי שפעלו להצלת אחיהם היהודים באמצעות הענקת אות, מדליה או עיטור רשמי?
התשובה ברורה.
במסורת היהודית (ולכל אורך ההיסטוריה היהודית) נכח תמיד הציווי ליהודים לפעול למען רווחתם וביטחונם של יהודים אחרים הנתונים בצרה - ”כל ישראל ערבים זה לזה“. בדיוק מהסיבה הזאת, ובגלל אופייה הקיצוני של הרדיפה בשואה, כאשר רוב היהודים היו נתונים במאבק יומיומי להישרדות אישית ולכן לא הייתה בידם האפשרות לסייע לאחרים, יהיה זה בלתי הוגן וגם לא חכם לשפוט את מעשיהם באופן מחמיר, בהינתן הנסיבות יוצאות הדופן שנכפו עליהם.
כמו כן, לאחר בחינה ממושכת ויסודית של הנושא בידי מומחי יד ושם, חוקריו ומחנכיו – כמו גם ניצולי שואה – נרשמה הסכמה כללית שתהליך של בחירת יהודים מסוימים לצורך הענקת תעודות רשמיות מהסוג הזה, שהוא תהליך השופט בעצם את התנהגותם בשואה, עלול ליצור אווירה מפלגת ואף לעורר תחרות בתוך קהילות יהודיות ובין משפחות הקורבנות והניצולים. יש חשש שבמקום לקדם מאמצים ראויים ללמוד ולהזדהות עם ”הבחירות נטולות הבחירה“ של המוני היהודים בשואה, כפי שיד ושם אכן עושה, תוכנית הענקת תארים ותעודות שכזאת תיצור קטגוריות התנהגות שטחיות וביסודן לא הוגנות, ותוביל לפגיעה בקורבנות היהודים הרבים שלא הייתה להם כל אפשרות לפעול מעבר למאבק האישי לשרוד. באמצעות פעולות החינוך והמחקר שלו, הצליח יד ושם למחוק במידה רבה מהשיח הציבורי והחינוכי את התפיסה המלעיזה שהיהודים התנהלו באופן סביל, והלכו ”כצאן לטבח“.
תוכנית של תעודות וציונים לשבח ליהודים מסוימים שהצילו יהודים אחרים תפגע קרוב לוודאי בהישג הזה, ותביא להערכות מפלות ולשיפוט מוטה לגבי הרוב הגדול של היהודים שנרצחו בשואה או שרדו בה.
לעומת זאת, הצלת יהודים בידי לא-יהודים בשואה, כאשר כמעט כל היהודים גורשו ממעגל האחריות החברתית הנורמטיבית וסיוע להם היה כרוך בעונש מוות, הייתה חריגה כשם שהייתה אמיצה, והיא בוודאי ראויה להכרה מיוחדת. ההבנה הזאת הניעה את מייסדי יד ושם, רבים מהם ניצולי שואה, לקבוע כחלק משליחותו המחייבת את ההכרה בחסידי אומות העולם.
יד ושם התמיד לפעול להעלאת המודעות לסולידריות היהודית בשואה, כולל המרכיב החיוני של הצלה בידי יהודים, ולהרחבת הידע על הנושא. תוך התמודדות עם ההיבטים השונים והמורכבים של הנושא בהקשרו ההיסטורי, הוא מחויב לשמר את הממד היסודי הזה כדי שידריך, יחנך וישמש השראה לדורות הבאים.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 94.
