בעת חיסול גטו וילנה בידי הגרמנים בספטמבר 1943, השתמשו אבא קובנר ולוחמי ארגון הפרטיזנים המאוחד בתעלות הביוב של העיר כדי לברוח אל היערות. במהלך הבריחה נתקל קובנר באמו. "מה עלי לעשות?" שאלה האם בייאוש. קובנר, שהושבע לסודיות וחשש שהנמלטים ייחשפו, לא ענה. אמו חזרה למקום מחבואה, וכעבור זמן נתפסה ונרצחה. קובנר הגיע ליער ופיקד על יחידת פרטיזנים שלחמה בנאצים, והיום הוא זכור כאחד מגיבורי השואה. עם זאת, הפגישה עם אמו לא נתנה לו מנוח, והוא לא חדל לתהות אם הוא לא היה צריך להיזכר כמי שהפקיר את אמו לגורלה הטראגי.
הצלת יהודים בידי יהודים היא נושא מורכב, וניסיונות ההצלה שעשו יהודים בתנאים הבלתי אפשריים שהנאצים כפו עליהם היו כרוכים באינספור דילמות: החל בקושי להבין את כוונות הנאצים שפעלו כל הזמן להטעות את קורבנותיהם, דרך ה"בחירות נטולות הבחירה" שבפניהן עמדו (כמו הבחירה את מי להציל ואת מי לנטוש), ועד לפחד מפני הענישה הקולקטיבית על מעשיהם של יחידים וחוסר הוודאות לגבי התייחסותם של שכניהם ובני ארצם למעשיהם.
להמחשת הדילמות האלה נבחן את סיפורה של משפחת בילאוס מהעיירה ז'טל במרכז בלרוס. ז'טל שוכנת ליד יערות סבוכים ורחבי ידיים, אשר הפכו למרכזי פעילות של פרטיזנים סובייטים ואליהם ברחו עשרות אלפי יהודים בשנים 1943-1942. בעת הכיבוש הגרמני של ז'טל ב-30 ביוני 1941, חיו במקום כ-3,500 יהודים, שהיו כשני שלישים מתושבי העיירה. לאחר הכיבוש גזרו הגרמנים על היהודים גזירות קשות, ב-23 ביוני הם רצחו120 מראשי הקהילה, בפברואר 1942 הם הקימו גטו במקום, וב-30 באפריל רצחו כ-1,000 יהודים. כל האביב והקיץ ברחו יהודים אל היערות, ורבים הכינו מחבואים בציפייה למבצעי רצח נוספים.
ישראל וחנה פרידע בילאוס, שהיו בראשית שנות השישים לחייהם, חיו בעיירה עם שלושת ילדיהם: חיים, מוסכניק רווק; פסיה, שלה ולבעלה זיסל קלבשטיין היו ילדה בת ארבע וילד פעוט; ונחמה, שלה ולבעלה מוטה זקרויסקי היה ילד פעוט. בבוקר ה-6 באוגוסט, כאשר הקיפו כוחות גרמניים וליטאיים את הגטו לקראת חיסולו, ברחו רוב בני משפחת בילאוס למחבוא שהכינו בעליית הגג, שם הצטרפו אליהם כמה שכנים. חיים התייצב בכיכר העיירה ונשלח למחנה עבודה בנובוגרודק.
בתוך עליית הגג החלו ילדיהם הקטנים של פסיה ונחמה לבכות וסיכנו את כל הנמצאים. משלא הצליחו להרגיעם, קיבלו המבוגרים את ההחלטה המייסרת לחנוק את העוללים כדי להציל את השאר. בסופו של דבר התגלה המחבוא. ישראל וחנה פרידע, יחד עם פסיה ובתה, נורו למוות, ואילו זיסל, נחמה ומוטה הצליחו לברוח ליער ליפיצ'נסקה ולהצטרף ליחידות פרטיזנים. נחמה נהרגה בפעילות מבצעית ומוטה נהרג ימים אחדים לפני השחרור בידי קבוצה קטנה של גרמנים כאשר שמר על פרטיזנים חולים בבונקר. זיסל הצטרף ליחידה אחרת, נלחם בגרמנים והציל יהודים. לאחר השחרור הוא גויס לצבא האדום ונפל בקרב ב-19 באוגוסט 1944.
חיים, בנם של ישראל וחנה, היה אחד מתוך כ-250 יהודים שנותרו חיים במחנה העבודה נובוגרודק לאחר אקציות אחדות שעשו הגרמנים במקום. הידיעה על מרד גטו ורשה, שהגיעה לאסירים באמצעות רדיו סודי, עוררה בהם השראה לפעולה. שלא כמו בוורשה, שם ההצלה הייתה בלתי אפשרית באביב 1943 ולכן לא הייתה מטרה מרכזית, אחרוני היהודים בנובוגרודק חיפשו הצלה קולקטיבית ביערות. הבורחים, שחיים נמנה איתם, חפרו מנהרה באורך 200מטרים, שפתח היציאה שלה היה מעבר לגדר המחנה. ב-26 בספטמבר 1943, לילה כמעט ללא ירח, נעשה ניסיון הבריחה. חיים עצמו נהרג בעת הבריחה, אבל יותר מחצי מהבורחים שרדו.
סיפורה הטראגי של משפחת בילאוס כולל ניסיונות הצלה מגוונים: הכנת מחבוא, החבאת אנשים, ארגון בריחות, עזרה ליהודים שהגיעו ליערות, הגנה על פצועים וחולים ועוד "בחירות נטולות בחירה". אף על פי כן, התנאים, אשר נוצרו בידי הגרמנים ושותפיהם, גרמו לכך שהצלחת פעולות ההצלה הייתה מצומצמת מאוד. ובכל זאת, היו ניסיונות הצלה אשר צלחו, ואף היו להם תוצאות ניכרות: חצי מ-800 היהודים אשר ברחו מז'טל שרדו. יותר מחצי מנמלטי מנהרת נובוגרודק שרדו אף הם. רובם היו חייבים את עצם הישרדותם ליוזמה, לאומץ ולמסירות של יהודים אחרים. הנחישות בעין הסערה הייתה בלתי רגילה, ומעצם התמודדותם עם בחירות לא אנושיות ובלתי אפשריות היהודים שהיו שָם אכן היו גיבורים.
הנושא המרכזי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תש״ף (21 באפריל 2020) היה ״הצלה בידי יהודים בשואה: סולידריות בעולם מתפרק״.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 92.