זמן הוא מושג מרכזי בחיים המודרניים. הוא מאפשר לאנשים לבנות סדר יום, לתכנן ולארגן. אפשר לנצל זמן או לאבד אותו, אך אי אפשר לעצור אותו. יש פילוסופים התוהים אם אפשר לברוח מהזמן, וכולם מסכימים ששליטת האדם בזמנו פירושה למעשה שליטה בחייו.
כאשר עלו לשלטון ב-1933, כפו הנאצים את הזמן שלהם על תושבי גרמניה. בין השאר הם אימצו לוח שנה חדש, שרוב תאריכי המפתח בו סבבו סביב היטלר ומה שהנאצים תפסו כהישגיו. בהרצאת הפתיחה תיאר זאת פרופ’ גיא מירון, מנהל המרכז לחקר יהודי גרמניה בתקופת השואה במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם ובאוניברסיטה הפתוחה, בתור "נאציפיקציה של הזמן". למשל, עד 1939 נקבע ה-20 באפריל, שהוא יום הולדתו של הפירר, כחג לאומי; ב-30 בינואר צוינה עלייתו לשלטון של היטלר, וב-9 בנובמבר צוין ניסיון המרד של היטלר בבוואריה, וכן פוגרום ליל הבדולח. המשטר לא הסתפק בהוספת ימי חג לציון אירועים, אלא גם ניכס לעצמו תאריכים שונים שנספחו לפתע לאידיאולוגיה הנאציונל-סוציאליסטית.
לוח השנה המשופץ והעמוס הדגים היטב את אובססיית הזמן של הנאצים, ששאפו למלא במהירות את השליחות שקיבלו על עצמם. ”הנאציזם התנגד לסטטיות, לחוסר תנועה", הסביר פרופ' מירון. "הוא היה מוּנע מתחושה של מידיוּת".
במקביל לטירוף הפעילות הזה של הנאצים, ולצורך שלהם בעשייה אינטנסיבית, נדחקו היהודים לציפייה, עם כל ההשלכות הפסיכולוגיות הנלוות לה:
"היהודים נאלצו לסבול את תפיסת הזמן של הגרמנים בלי לדעת מה צפוי להם ומתי".
בשנות השלושים של המאה ה-20 כתב קורט רוזנברג, עורך דין יהודי מהמבורג, יומן שבו דיווח על חיי היום-יום תחת שלטון הנאצים. ב-1935, כאשר כבר היה מודע לכך שאין עתיד ליהודי גרמניה, הוא כתב: "אנחנו חיים בעתיד ללא אופק, לחכות ושוב לחכות, בלי כל ודאות לגבי העתיד".
מכיוון שכך, אין פלא שכאשר איבדו שליטה על הזמן הליניארי, החלו היהודים, אף אלה שהיו רחוקים מהדת, לגלות קשר קרוב יותר ללוח השנה שלהם. מאז עליית הנאציונל-סוציאליזם ב-1933 התאחדו היהודים בגרמניה סביב החגים ההיסטוריים שלהם, והתנחמו בהביטם אל עברם ולא אל העתיד הלא ידוע והמפחיד. ”ככל שהתגברה המדיניות האנטי-יהודית, התקרבו היהודים יותר ללוח השנה שלהם ולתאריכי המפתח של מעגל השנה היהודי”, ציין פרופ’ מירון.
גם ד"ר דוד זילברקלנג, היסטוריון בכיר במכון הבין-לאומי לחקר השואה, נשא דברים בפתיחת הכינוס. "השליטה של האדם בזמן שלו מרגיעה", אמר ד"ר זילברקלנג.
"כל אדם חופשי יודע מתי הוא מתעורר ומתי הוא הולך לעבודה ושוכב לישון, והידיעה הזאת מעניקה תחושה של הגנה ושל שליטה. בניגוד לכך, כאשר הגיעו יהודים למחנות, וכדי שייהפכו ליצורים חסרי אונים לגמרי, נלקחה מהם השליטה על חייהם - כל ניהול הזמן נלקח מהם".
המצב הזה היה אופייני גם למי שהסתתרו במשך ימים וחודשים ואף שנים במקומות מסתור, הסביר ד"ר זילברקלנג, לעתים בחשיכה מוחלטת, בלי שיכלו להבחין בין יום ולילה. כאשר היו תלויים לגמרי במציליהם, בלי לדעת אם ומתי בדיוק יבואו, קיבל הזמן משמעות חדשה לגמרי.
אין ספק שבגלל הסיבה הזאת יצרו יהודים רבים, על אף האיסור והסכנה החמורה הכרוכה בכך, לוחות שנה, כתבו יומנים וחיברו מכתבים, בין אם בעת מנוסה ובין אם במחנות ובגטאות. לעתים קרובות הם ציינו בהם תאריכים של אירועים טרגיים כמו מעשי רצח, גירושים וצווים:
"הם רצו לשמור על תחושה מסוימת של זמן עבור העתיד, כדי להשאיר זיכרון, עדות, כדי שהעולם וצאצאיהם יידעו מה באמת התרחש – ומתי – כאשר הכול ייגמר".
אין פלא שלאחר השחרור היו ניצולים שתיארו את עצמם כמי ש"נולדו מחדש". היו אף כאלה שחגגו את יום הולדתם בתאריך שחרורם מהשעבוד הנאצי. מהנקודה הזאת הזמן זרם בקצב מהיר יותר. כאשר החיים התחדשו במחנות העקורים, עדויות נאספו בקדחתנות, וימי זיכרון נוספו ללוחות השנה החדשים. הזמן שוב היה בשליטתם, והם היו נחושים לנצל כל דקה. הכינוס התקיים בתמיכתם הנדיבה של מרכז גרטנר לכינוסים בין-לאומיים על השואה וקרן גוטוירט.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 88.
