הפרידה הייתה אירוע כואב ורב משמעות בתקופת השואה. רגע הפרידה מאנשים יקרים - הורים וילדים, אחים ובני זוג, קרובים וחברים - היה אירוע שכיח שבמהלכו נקרעו רבים באחת מאהוביהם. לעתים קרובות לא ידעו הנפרדים שזו תהיה הפעם האחרונה שיתראו, שאלה יהיו המילים האחרונות שיאמרו, שזה יהיה המבט האחרון. ההבנה הקשה הגיעה אחר כך, ויחד עמה הופיע הרצון לנצור כל רגע מאירוע הפרידה וכל פרט הקשור ביקרים שלא שבו. חפצים שנמסרו במהלך הפרידה האחרונה היו לפריטים רבי משמעות, האוצרים בתוכם את זיכרון הדמות האהובה ואת הזיכרון הכאוב והמייסר של הפרידה האחרונה.
שעון היד של ורה פירסט מיוגוסלביה
Iורה ואלכסנדר פירסט היו זוג רופאים מיוגוסלביה, שעזבו את ביתם לאחר הכיבוש הגרמני ועברו עם בנותיהם להונגריה. בשנת 1942 נשלח אלכסנדר לעבוד כרופא בעיר אוראדיה, וכשנתיים לאחר מכן קיבלו בנות המשפחה הודעה שאבי המשפחה שם קץ לחייו לאחר שקיבל צו מעבר לגטו. זמן לא רב לאחר מכן הגיעו אל ביתן שוטרים הונגרים והורו להן להתארגן לגירוש. ורה האם יצאה מהחדר, וכך סיפרה קתרינה לימים: "'למה את לא מתלבשת?' שאלתי אותה. 'אני לא באה אתכן' [ענתה אמה]. אז כבר הרגשתי שמשהו קרה. מה לקחת? מה עשית? תשובתה היתה: 'שום דבר, שום דבר'".
האם הסירה במהירות את הטבעת מאצבעה, הורידה מפרק כף ידה את שעון היד, ונתנה לבתה את חפציה.
ורה, שהתכוננה מבעוד מועד לשים קץ לחייה אם תידרש לעזוב את ביתה, נפטרה בתוך זמן קצר. שתי בנותיה נחלצו מהגירוש בסיוע קצין משטרה הונגרי, חבר של אביהן, וברחו אל דודתן בבודפשט. הן נותרו באחד הבתים המוגנים בעיר והצליחו לשרוד.
חגורת מדי בית"ר של פאניה שולמן מלודז'
בינואר 1944 גורשו בני משפחת שולמן – הנער דוד, אמו ושלוש אחיותיו – מגטו לודז' למחנה אושוויץ. בסמוך לגירוש קיבל דוד מאחותו הגדולה פאניה את החגורה שלה. "היא אמרה 'אולי תהיה זקוק לה פעם". ממחנה אושוויץ הועבר דוד למחנות עבודה שונים, ולקראת סוף המלחמה הוצא לצעדת המוות. הוא נורה כאשר ניסה לברוח, וניצל בזכות אחד האסירים שהיה רופא וטיפל בו. "החגורה נתנה לי כוח ורצון להמשיך לחיות", סיפר דוד בעדותו. "שאפתי להחזיר אותה למשפחה, והרצון הזה גרם לי להסתיר אותה במקומות שונים – לקשור אותה לרגליים, להכניס לחולצה ואפילו לקבור אותה". דוד לא זכה להחזיר לפאניה את החגורה; הוא היה היחיד ששרד מבני משפחתו.
החגורה נותרה מזכרת אחרונה מאחותו האהובה ומשאר בני המשפחה שלא ראה עוד.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 97.
