כיצד אתה רואה את מינוייך ליושב ראש יד ושם?
הנהגת יד ושם איננה תפקיד; זוהי שליחות ואני נכנס אליה בדחילו ורחימו. יד ושם איננו רק מפעל הנצחה או מוזיאון. על כתפינו מוטלת החובה להמשיך לחקור וללמד, לתעד ולהפיץ, לבסס את האמיתות ולדחות את הסילופים, וכמובן לזכור ולהזכיר את מוראות שואת העם היהודי. ככל שחולפות השנים, המשימה נעשית קשה יותר, אך גם חיונית יותר. אני נחוש להצליח בה עם העובדים המסורים של יד ושם ועם חברינו ותומכינו הנאמנים ברחבי העולם – שבלעדיהם אף אחד מההישגים המדהימים שלו לא היה מושג. אני אסיר תודה לאבנר שלו [לשעבר יושב ראש יד ושם] על מנהיגותו וחזונו בשלושת העשורים האחרונים, שבמהלכם הוא הפך את המוסד לחוד החנית ברמה עולמית בכל מה שקשור לאיסוף, תיעוד, חקר והוראת השואה, ולהפצת משמעויותיה בישראל ובעולם כולו.
אני נכנס לתפקיד בענווה, וגם בנחישות לפעול להרחבת הפעילות להנצחת השואה ולהנחלתה, כך שהרלוונטיות שלה תהיה ברורה לכל, למען עתיד טוב יותר.
מהן לתפיסתך המשימות החשובות ביותר של יד ושם?
התפקיד של יד ושם משולש: המשימה הראשונה שלו היא הנצחת שישה מיליון הגברים, הנשים והילדים היהודים שנרצחו בשואה ואשר כל אחד מהם היה עולם ומלואו, וכן הנצחת הקהילות היהודיות המשגשגות שנכחדו. על השואה מתאבלים. זו לא בושה להזיל דמעה.
חובתנו גם לפנות לאנשים בכל רחבי העולם וללמד אותם על השואה ומשמעותה – מה בדיוק קרה ולמה – גם ככלי במאבק נגד האנטישמיות ההולכת ומתחזקת בעולם.
המשימה השנייה היא ללמוד וללמד את העובדות. אנחנו חייבים לאותו ילד יהודי שנשרף חי בבית הכנסת של ביאליסטוק שאנחנו נתעניין ונחקור ונדע מה קרה לו, וגם מה קרה להוריו, סביו והקהילה שלו. לכן יד ושם חייב להיות המרכז החשוב בעולם לחקר השואה. יד ושם מחויב אך ורק לאמת ההיסטורית. אנחנו לא נאדיר ולא נמזער את חלקו של איש. לא נאדיר ולא נמזער את חלקו של שום קולקטיב או את חלקו של שום עם - לא בהשמדת יהודים ולא בהצלתם. אנחנו לא באים לשרת שום אג'נדה. כי אם יד ושם לא יהיה נאמן ל"קודש הקדושים" - לאמת ההיסטורית - אנו רק נחזק את אלה המבקשים לעוות או לבצע פוליטיזציה של השואה, שכן גם הם מפרשים את ההיסטוריה כדי לשרת את מטרותיהם הנלוזות. עם כניסתי לתפקיד הצבתי "חומה סינית" ביני לבין הפוליטיקה, והיא לא תיכנס בשערי יד ושם.
המשימה השלישית, שהיא קשה יותר, היא להזדהות. אנחנו צריכים ליצור אצל כל אדם את החיבור והקשר לסיפורם של הקורבנות ושל הניצולים. שכל אדם שיקשיב לסיפור הישרדותו של ניצול יבין את שעבר עליו רק בשל היותו יהודי. ככל שניצולי השואה שנותרו מהתופת הולכים ומתמעטים, המשימה נעשית קשה יותר, אך גם חשובה יותר.
אתה מדבר על הזדהות עם מי שחווה את השואה. מהו חלקו של יד ושם בחיזוק הזהות וההמשכיות היהודית?
השואה היא חלק מהחוויה הקולקטיבית של העם היהודי, ויד ושם שייך לעם היהודי ברחבי העולם. כולנו אומרים בסדר פסח, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הביטוי הזה תמיד ריתק אותי: מה הכוונה בפועל 3,000 שנה מאוחר יותר? אולי לחדש את אמונתנו בעם שלנו ואת החובה שלנו להביא מוסר לעולם. אני חושב שלאחר דור השואה, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא שוחרר מאושוויץ – להזדהות עם שעברו הניצולים, ולשאת במחויבות שנשאו עמם לאחר השואה: ליצור עם יהודי משגשג ולהתגאות בעוצמה ובהמשכיות שלו.
לא נכון שיד ושם יהיה מגדלור רק ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אלא אתר לזיכרון השואה שנוכח בתודעה הישראלית, בתודעה האנושית, שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה.
כיצד נוכל לשמור על זיכרון רלוונטי לדורות הצעירים?
רק עכשיו נכנסתי לתפקיד הזה, אבל אני מודע לכך שבעשור האחרון, ככל שהתפתחה המדיה החברתית והשפעתה התפשטה מעבר לכל דמיון, יד ושם רתם במהירות ובהצלחה את הפלטפורמות האלה כדי להרחיב ולשפר את הנגישות לנושא, במיוחד בקרב צעירים בכל רחבי העולם. עם זאת, ואף על פי שמפתה לאמץ כל מיני טכנולוגיות מושכות תשומת לב, יד ושם מקפיד הן על הדיוק ההיסטורי הן על כבוד קורבנות השואה והשורדים, ויש לשמור על האיזון הזה בכל ערוצי המדיה שבהם עושים שימוש. עלינו להתייחס לנושא שאנו מופקדים עליו ברגישות ובזהירות הגדולות ביותר, בלי ליפול לטכניקות קיטשיות או לגישות חסרות טעם ואף אולי חסרות כבוד. דבר אחר: המסעות לפולין של תלמידי תיכון ואחרים הופסקו בגלל הקורונה. אנחנו לא יודעים אם, מתי ובאיזו מתכונת הם יתחדשו. על כן, אחד התפקידים החשובים שאני רואה עכשיו ליד ושם הוא למצוא מעין תחליף למסע לפולין בלי לצאת מהארץ. תחליף לא רק תיאורטי, אלא תחליף שהוא גם חינוכי, ערכי וחווייתי, וזאת משימה לא פשוטה.
אחרי שבועות אחדים בתפקיד - ממה הספקת להתרשם במיוחד?
ביומי הראשון בתפקיד, עוד לפני פגישותיי עם ההנהלה והעובדים הבכירים, ביקשתי לפגוש עובדת ועובד ניצולי שואה. ברט בדיחי ויעקב וקסלר שרדו שניהם בזהות שאולה – ברט בצרפת ויעקב בפולין – ובמשך שנים סיפרו את סיפוריהם לכל העולם. במהלך הפגישה הם חלקו עמי את חוויותיהם האישיות בשואה, כיצד שרדו, וסיפרו על חייהם החדשים כאן בישראל.
הניצולים הם הגיבורים שלנו, ואני הבטחתי להם שאעשה כל שביכולתי לשאת את לפיד הזיכרון ולוודא שהוא יועבר לדורות הבאים.
בנוסף התרגשתי מאוד לחתום לראשונה על תעודה של חסיד אומות העולם מהולנד – אחד מאותם לא-יהודים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים בתקופת השואה. עוד רגע מרגש חוויתי לאחרונה, בעת ביקור במעבדת השימור של יד ושם, הדואגת לשמר פריטים שהתקבלו לאוספי יד ושם. ראיתי כיצד המשמרים מטפלים בספר תורה שחולץ מבית כנסת בלייפציג בליל הבדולח.
בעת סיור בהר הזיכרון, בכניסה למוזיאון לאמנות השואה, תפס את עיני משפט של גלה זקשטיין, אמנית יהודייה מבריקה מגטו ורשה שנרצחה בטרבלינקה, והמילים שנותרו כצוואתה מהוות השראה עבורי: "ברצוני להיפרד מידידיי ומעבודותיי. את עבודותיי אני תורמת למוזיאון היהודי שיוקם בעתיד כדי לשקם את חיי התרבות היהודית [...] היו בריאים חברים וידידים, היה בריא עם יהודי, אל תתנו שחורבן כזה יתרחש שוב". זהו הכבוד הגדול ביותר בחיי לשמש כיושב ראש יד ושם, כאן מתגשמת צוואתה האחרונה של גלה זקשטיין, וכאן מורשתה תישמר לנצח נצחים.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 96.
