אמי אמרה לנו לא לרוץ או למהר. אז היינו איטיים יותר. כנראה עלינו על הקרון האחרון או זה שלפניו. האחרים עלו כנראה מקדימה ניצול השואה פיטר רוזנפלד-שפאן מאמצע מאי 1944 נסעו רכבות עמוסות ביהודים הונגרים לכיוון אושוויץ-בירקנאו; כ-430,000 יהודים גורשו בשמונה שבועות בלבד. זמן קצר לאחר הגיעם למחנה עברו היהודים סלקציה ו-80 עד 90 אחוז מהם שולחו לתאי הגזים.
עם זאת, לא כל המגורשים שנסעו ברכבות שעזבו את תחנת הרכבת של סגד בדרום הונגריה הגיעו למחנה המוות הידוע לשמצה. ב-27 ביוני 1944 נותקו הקרונות האחוריים של אחת הרכבות, ולאחר מכן חוברו לרכבת אחרת. הנוסעים בקרונות הקדמיים של הרכבת הגיעו לאושוויץ-בירקנאו כפי שתוכנן, ואילו הנוסעים בקרונות האחוריים מצאו את עצמם במחנה המעבר שטרסהוף באוסטריה.
ביניהם היו אליזבת רוזנפלד-שפאן ושלושת ילדיה, איוון (12), פבלו (9) ופיטר (6). יחד עם יהודים אחרים מסובוטיקה, עיירה בצפון-מזרח יוגוסלביה שסופחה להונגריה, הם עלו על רכבת בבאצ'למאש, ונמנו עם בני המזל שהקרונות שבהם נסעו הוסטו למסלול אחר. לאחר הגיעם אל מחנה שטרסהוף הסמוך לווינה נשלחו הם וחבריהם האסירים לעבודות כפייה במקומות שונים ברחבי אוסטריה.
בסרט מתאר פיטר רוזנפלד-שפאן את חוויותיו המחרידות בקרון הבקר, וכיצד הופרד מאמו לאחר הגיעם לשטרסהוף. כמה ימים לאחר מכן נשלחה המשפחה לאולריכסקירשן, למחנה עבודה ששכן בחווה. בכל בוקר היה על פיטר ועל ילדים אחרים לשאת מים ממקור שנמצא במרחק כ-200 מטר מהמטבח. לאחר מכן הם היו חופשיים לשחק בחווה, ואילו המבוגרים עבדו בשדותיה. בערב הייתה בת דודתו הגדולה אווה מלמדת את הילדים כדי להבטיח את השכלתם.
ועדיין נשאלת השאלה: למה הותר לילדים ולזקנים מבין מגורשי באצ'למאש להישאר עם בני משפחותיהם? מדוע הם שולחו למחנות עבודה ולא גורשו לאושוויץ, שם היה ממתין להם ההליך הרגיל של סלקציה וגירוש לתאי הגז של אלה "שאינם מתאימים לעבודה"?
בשנת 2000 הגיע אחיו הגדול של פיטר, איוון, ליד ושם כדי לנסות לחשוף כמה רמזים על תולדות משפחתו יוצאת הדופן. מתברר שהתשובה נמצאת כפי הנראה במגעים בין הנאצים והמנהיג הציוני ההונגרי רז'ה (ישראל) קסטנר, מייסד ועד העזרה וההצלה בבודפשט.
באביב 1944 ביקש מפקד מחוז נידרדונאו בגרמניה הנאצית לקבל עובדים יהודים הונגרים לצורך עבודה, בעיקר בחקלאות ובתעשיית המלחמה. הבקשה נמסרה, ובסוף מאי נשלחה קבוצה ראשונה של יהודים הונגרים למחוז כעובדי כפייה. בהינתן התקדים הזה פנה ראש עיריית וינה ס"ס בריגדפירר הנס בלשק למפקד המשרד הראשי לביטחון הרייך ארנסט קלטנברונר, ובמכתב ששיגר לו ב-7 ביוני ביקש אף הוא עובדי כפייה. קלטנברונר נענה לבקשה של בלשק לשלוח עובדי כפייה יהודים לווינה והסביבה.
ההנהגה הגרמנית הבינה שקרוב לוודאי שגרמניה עומדת להפסיד במלחמה ונראה שראתה באספקת כוח עבודה הזדמנות להפגין "רצון טוב" ולשמור על אפשרות עתידית של מגעים עם בעלות הברית. האסירים האלה נודעו בכינוי "מונחים על הקרח", כלומר מי שרציחתם הוקפאה באופן זמני.
גם קסטנר היה מודע להתקדמות כוחות בעלות הברית. הוא וחבריו מוועד העזרה וההצלה היו עדים ליעילות והדחיפות שבהן פעלו הנאצים בהונגריה, ולאחר ההצלחה המשוערת של "קבוצת העבודה" בברטיסלבה במתן שוחד לגרמנים החלו להאמין שהדרך הטובה ביותר להציל את יהודי הונגריה היא לשאת ולתת עם השלטונות הגרמניים.
כחלק מהתוכנית הזאת יצר קסטנר מגע עם קציני ס"ס, ובהם אדולף אייכמן. ב-14 ביוני הציע אייכמן לקסטנר את חייהם של 30,000 יהודים הונגרים – 15,000 מערי השדה ו-15,000 מבודפשט – שיישלחו לעבודה באוסטריה תמורת כסף (הגירושים מהונגריה נעצרו בתחילת יולי בידי מיקלוש הורטי, ובסופו של דבר יהודי בודפשט לא נכללו בתוכנית). כשהגיעו לשטרסהוף, היהודים האלה לא עברו סלקציות.
בהתבסס על הדיווח ממקור ראשון של פיטר רוזנפלד-שפאן ועל עדויות נוספות אפשר לשער שקסטנר ביקש שבין הנשלחים לאוסטריה תמורת כסף ייכללו ילדים וזקנים. ההערכה היא שבין 70 ל-80 אחוז מ"יהודים על הקרח" הללו שרדו. בימים אלה נערכת עבודה אקדמית בנושא.
סדרת סרטי עדות של יד ושם כוללת יותר מ-60 סרטים, שבהם ניצולים מספרים את סיפורי החיים שלהם במקומות שבהם התרחשו האירועים או בביתם. הסדרה, שאחדים מסרטיה זמינים ב-15 שפות, נצפתה בידי מאות אלפי בני אדם, ובכללם מחנכים, תלמידים ועובדי ציבור, בכל רחבי העולם.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 96.
