”יצאתי ממחנות ההשמדה עם הנוראה מכל ההתנסויות שנרשמו בהיסטוריה. עם נפש וגוף פגועים. לאחר אובדנים שלא יתוארו – משפחתי, ילדותי, חברי – חשתי מעונה בכאב רגשי וגופני. ’הקינדרהיים‘ [בית הילדים] בבלנקנזה השיב לי חלק מילדותי האבודה. הוא הפך לביתי. המורים שלי וילדות אחרות שפגשתי שם הפכו לחברי ולמשפחתי לאורך זמן“.
כך העידה רנה קוכמן (באף), חניכה בבית הילדים שהקימו אנשי הג‘וינט באחוזה שהייתה בבעלות יהודית וניצבה על גדות נהר האלבה בבלנקנזה, פרוור של המבורג.
בית הילדים בבלקנזה היה אחד מבתי ילדים רבים שהוקמו באירופה לטיפול בעשרות אלפי ילדים יהודים ששרדו בשואה כנגד כל הסיכויים. סיפורו מובא בתערוכה המקוונת החדשה ”‘ילדותי האבודה‘: בתים לילדים ניצולי השואה“, שעלתה לאחרונה לאתר האינטרנט של יד ושם.
בתערוכה מוצגים סיפוריהם של שבעה בתים שהוקמו לילדים ניצולי השואה בפולין, הונגריה, הולנד, גרמניה וצרפת. הילדים נאספו במאמץ לשקם את חייהם, להחזירם לעמם ולדתם, ולהשיבם לחיי ילדות ונעורים אחרי הזוועות שחוו. הבתים הוקמו ביוזמת יחידים ובידי תנועות וארגונים, שביקשו לטפל בילדים ולחנך אותם עד שתגיע השעה להביאם לחוף מבטחים.
בבית הילדים בעיר זבז‘ה בפולין שהו ילדים שהוצאו מבתי נוצרים וממנזרים. ישעיהו דרוקר, איש הרבנות הצבאית בצבא פולין, טיפל ב“פדיון“ הילדים והבאתם לזבז‘ה. פעילותו נתקלה בקשיים רבים. היו פולנים שסירבו להיפרד מהילדים בעד שום הון שבעולם. היו מקרים שבהם פנו קרובי משפחתם של הילדים לבתי דין בפולין כדי לקבל את הילדים לחזקתם. לא פעם פעל דרוקר על פי בקשת משפחתו של הילד, בניגוד לרצונם של הילדים ושל הפולנים שאצלם היו הילדים, ונאלץ להוציא את הילדים בכוח. בעדותו נזכר דרוקר: ”ברוב המקרים הילדים הניצולים בבתי הפולנים לא רצו להיפרד מהמשפחה הפולנית.
"היה דבר נדיר ביותר שאיזה שהוא ילד הסכים ללכת ]...[ אפילו איפה שהיה יחס רע, לא הסכימו ללכת“.
כמו הרבה ילדים ניצולים אחרים, גם הילדים שדרוקר טיפל בהם לא היו זרים לסבל קיצוני. פניהם המחויכות בתצלומי בתי הילדים המוצגים בתערוכה מסתירים סיפורי חיים קשים, אובדן וצלקות נפשיות. כמיליון וחצי ילדים ובני נוער יהודים נרצחו בשואה. כמו המבוגרים, גם הילדים חוו את מלוא אכזריותם של הנאצים ועוזריהם בגטאות, במחנות, בנדודים, במסתור ובצעדות המוות. הם נפלו קורבן להתעללות, השפלה, עבודות כפייה, הרעבה, הזנחה, ומקצתם אף ל“ניסויים רפואיים“. רובם איבדו את היקרים להם מכל. ילדותם נגזלה מהם. עכשיו נאלצו הילדים ששרדו דרך נס לחזור ולחוות פרידה וניתוק. מן הצד האחד עמדו המשפחות הפולניות ומן הצד השני – הוריהם הביולוגיים של הילדים או קרובי משפחתם והארגונים היהודיים, וכלאחד מהם טען לזכותו על הילד.
עוד בתערוכה: סיפורו של בית הילדים ”אילניה“ בעיר אפלדורן בהולנד, שאליו הובאו ילדים מרומניה, רובם יתומים. הבאת הילדים והחזקתם במקום נעשו ביוזמת עליית הנוער של הסוכנות היהודית, פרי שיתוף פעולה עם הג‘וינט והגופים הציבוריים של יהודי הולנד, ובאישור ממשלת הולנד.
זהבה הלמן הייתה בת 13 כשהגיעה ל“אילניה“. ”אחרי הגיהינום של המחנות באוקראינה והמוסדות ברומניה, הולנד הייתה בשבילי גן עדן“, ספרה הלמן. ”לא היינו ילדים רגילים, אלא ילדים פליטי שואה, מלאים פחדים וסיוטים. בלילה היו ילדים בוכים וצועקים מתוך שינה. אפילו מרטיבים. עוברים ממיטה למיטה בשל הפחד לישון לבד, פחד מהחושך ופחד ממה לא? וכמה טוב היה לדעת שבקצה המסדרון ישנה אחות לילה. מיד כששמעה בכי או צעקות – כמו מלאך הייתה מופיעה ומרגיעה, אפילו שלא ידעה לדבר בשפתנו [...]
"התפתחתי שם ואני חושבת שגם העצב ירד“.
רוב המטפלים, המדריכים והמורים שסייעו לילדים היו ניצולי שואה בעצמם. רובם היו צעירים בני 25-17, לעתים מבוגרים בשנה-שנתיים מבני חסותם או אף בני גילם. בדרך כלל הם היו חסרי ניסיון בטיפול בילדים, אם כי רבים מהם היו מדריכי ובוגרי תנועות הנוער החלוציות. היו בהם מי שאספו מיוזמתם את הילדים, הקימו בתי ילדים שיתופיים שבהם שימשו מלווים ומדריכים, והעניקו לילדים תקווה לחיים חדשים. על חוסר הניסיון שלהם חיפתה יכולתם כניצולים להזדהות עם כאב הילדים, להבין מה עבר עליהם ולשקם את אמונם באדם.
את האתגר בטיפול בילדים בני 16-6 תיאר שמואל ראט, מדריך גורדוניה ב“אילניה“: ”לא היה נהיר לי אם אנו ברוכים בכישרונות לשאת באחריות החינוכית לילדים שנפרדו ממשפחותיהם או מקרוביהם, יתומים שחוו על בשרם את אימת השואה.
"היה לי ולחברי המדריכים ניסיון חינוכי בארגון ובהסברה בתנועת הנוער, אבל עתה ציפתה לנו עבודה מסוג אחר – להיות מופקדים על בעיותיהם היומיומיות של הילדים ולשמש להם כתובת יחידה במקום הוריהם או קרוביהם“.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 94.
 בן השמונה על סיפון האונייה במרסי שלקחה אותו ואת חבריו לארץ ישראל. לאו, לימים הרב הראשי לישראל ויושב ראש מועצת יד ושם, נראה בתצלום בזרועותיה של סימון שומה, שבאה למרסי כדי להיפרד מ“ילדי בוכנוולד“ שבהם טיפלה בבית הילדים באקוואי")
 בן השמונה על סיפון האונייה במרסי שלקחה אותו ואת חבריו לארץ ישראל. לאו, לימים הרב הראשי לישראל ויושב ראש מועצת יד ושם, נראה בתצלום בזרועותיה של סימון שומה, שבאה למרסי כדי להיפרד מ“ילדי בוכנוולד“ שבהם טיפלה בבית הילדים באקוואי")
