באחרונה ערך המכון הבין-לאומי לחקר השואה של יד ושם סדנת מחקר בת שלושה ימים בנושא סימון היהודים בשואה. כמו קודמותיה, גם הסדנה הזאת נועדה להתמודד עם נושא שעדיין לא נחקר לעומק, ולעודד חילופי דעות בין המשתתפים וגיבוש תובנות חדשות.
את רעיון הסדנה העלה צוות מחלקת החפצים באגף המוזיאונים, שאנשיו עמלו באחרונה על פרויקט קִטלוּג ורישום סמלים, בגדים ותגים שיועדו לסימון אזרחים ואסירים יהודים במלחמת העולם השנייה. במהלך הפרויקט עלו שאלות רבות – ובהן שאלות על קורות הסימון, על החלטות שקיבלו הנאצים הגרמנים ושותפיהם תוך קביעת הסימונים, וגם על ההמשגה המקובלת של התופעה בזמן השואה – ומתוך כך צמח הרעיון לערוך סדנה מיוחדת על הנושא.
"רוב המחקר שנעשה עד עכשיו על השואה הפנים את התפיסה שהגטאות, מועצות היהודים והסימון היו כולם חלק מאותה חבילה/ אך ככל שאנו מגלים כמה הסימונים היו שונים במקומות שונים, בזמנים שונים ובידי רשויות שונות, אנו מבינים שההנחה הזאת בעייתית, אם להשתמש בלשון המעטה".
פרופ' דן מכמן, ראש המכון הבין-לאומי לחקר השואה והמופקד על הקתדרה לחקר השואה על שם ג'ון ניימן.
הסדנה עסקה לא רק בפולין ובגרמניה, המוזכרות בדרך כלל כדוגמאות להתפתחות תופעת סימון היהודים, אלא גם במחקר ובעדויות ממדינות כמו בלגיה, טוניסיה, צרפת ודנמרק. על אף ההבדלים במאפיינים רבים של הסימון – הבדלים לא רק בצורה של "הסמל היהודי", אלא גם בתחומים אחרים, כמו המידה שבה יושם צו הסימון – מתברר שהיו כמה מאפיינים משותפים לסימון. ניתן היה לצפות לכך אילו הנחנו שהפקודות לסימון יהודים הגיעו "מלמעלה", כלומר מברלין, אך החוקרים הדגימו שוב ושוב שלעתים קרובות היוזמה הגיעה "מלמטה", ממפקדים גרמנים בשטחים הכבושים ואפילו ממנגנוני ממשל מקומיים שניסו לפרש את הצהרותיו הכלליות של היטלר על "השאלה היהודית". למשל, יהודי גרמניה לא היו הראשונים שסומנו. הצו בגרמניה הוצא שנתיים אחרי שהסימון החל בפולין.
פרנק סברכטס, חוקר לאומיות פלמית ומלחמת העולם השנייה, הדגים את ההבדלים ביישום צו הסימון באמצעות השוואה בין שתי הערים הגדולות של בלגיה, בריסל ואנטוורפן: באנטוורפן, שרוב תושביה היהודים היו מסורתיים ופחות אמידים מיהודי בריסל, הצו התקבל ויושם ללא דיחוי; והסמל, שעליו הופיעה אך ורק האות J (כי המדינה היא רב-שפתית), היה זמין ברשויות המקומיות ובבתי הספר עבור 12,000 יהודי העיר. ואילו בעיר הבירה, שבה התגוררו 22,000 יהודים (כמעט חצי מיהודי בלגיה, ברובם חילונים ואמידים), רשויות רבות של רובעי העיר השונים טענו שיש "בעיות" בחלוקת הסמל, וראשי רשויות רבים אף סירבו לשתף פעולה עם הצו. "איננו יכולים להיות שותפים לצו שפוגע כל כך בכבוד האדם, ויהיה זה מי שיהיה", הכריז ראש עיריית בריסל ג'ולס קולסט. באשר לשאלה כיצד חולקו ה"כוכבים" לאחר החיוב הרשמי, סיפר סברכטס אנקדוטה על חייט יהודי שתפר בעצמו כוכבים ופרסם ברבים את העובדה שהוא מוכר אותם.
החוקר העצמאי אלן מישל סקר את שלבי יישום צו הסימון בצרפת – פעולה שהייתה ברובה חלק מהניסיון לדכא את תנועת ההתנגדות המתחזקת והושפעה מסימון היהודים במדינות אחרות. הסימון, ציין מישל, הקל מאוד על מעצר יהודים: יהודים בדרום צרפת הלא כבוש, שהיו מחויבים לשאת אך ורק חותמת בתעודות הזיהוי שלהם ולא חויבו לשאת את "הכוכב היהודי", היו חשופים למעצר פחות מאחיהם בשאר המדינה שהוכרחו לענוד את הסמל. מישל ציין גם כ-60 אזרחים לא-יהודים, שענדו סימנים צהובים על בגדיהם כאות הזדהות עם עמיתיהם היהודים, ואשר כמה מהם נכלאו כ"ידידי היהודים".
סילביה פרקפאנה התמודדה עם אגדת כריסטיאן העשירי מלך דנמרק והודעתו, שאם יהודי ארצו יוכרחו לענוד כוכב יהודי, הוא ויתר נתיניו יעשו כך אף הם. אף שאין כל הוכחה לקיומה של ההודעה הזאת (רק הביוגרף של המלך טען שראה אותה ביומנו), היא אומצה במידה רבה בידי דנים שהתגוררו מחוץ למדינה, וחיפשו דרכים להציג "תגובה מכובדת" לצו הגרמני. השמועה התפשטה בסיוע "משבר הטלגרמה", כאשר המלך כריסטיאן השיב לאיחולי היטלר ליום הולדתו ה-72 במענה הסתמי "רוב תודות, המלך כריסטיאן"; ובסיוע "הניסיון" לכאורה "לחסל" את המלך, כאשר זה נפל מסוסו בעת הרכיבה היומית שלו בקופנהגן. בשנת 1943, חבילות מזון מצילות חיים שהגיעו באמצעות הצלב האדום לכמה מאות אזרחים דנים שהיו כלואים בטרזין (והיו הדנים היחידים שתועדו עונדים את הכוכב היהודי) יוחסו למלך עצמו.
חיים סעדון ממכון בן צבי לחקר קהילות יהודיות במזרח ציין שגם לגבי מלך מרוקו היו שמועות שאיים לענוד בעצמו את "הכוכב" אם נתיניו היהודים יצטוו לעשות כן. למעשה, טוניסיה הייתה המדינה הערבית היחידה שהסמל הצהוב הופיע בה (כי היא הייתה המדינה הערבית הכבושה היחידה שהתקיים בה משטר כיבוש יציב – במשך כחצי שנה). סעדון הסביר, שבאופן מסורתי יהודי טוניסיה סימנו את עצמם בסרט שחור בקצה מכנסיהם, וכי אנשי השלטון הגרמני שהוצבו במדינה, שהייתה שדה קרב בין בעלות הברית וכוחות הציר, לא היו נלהבים לפעול ליישום צו הסימון מחשש מתמיכה מקומית (ומלכותית) ביהודים. בסופו של דבר, כתוצאה מיוזמות מקומיות, הצו יושם רק בארבע ערים ובכמה מחנות עבודה (הסמל נע בין טלאי צהוב לכוכב יוצא דופן בעל חמש פינות).
מרכיב מרגש בסדנה היה עדויות של יהודים שאולצו לענוד את הסמל המזהה ואשר נכתבו בזמן השואה או לאחריה. החוקרת הישראלית עינה ששון הציגה סקירה מרתקת של הרגשות שהתעוררו בתגובה לצווי הסימון – צווים שהיו מהחוויות הקשות והזכורות ביותר המתוארות ביומניהם וזיכרונותיהם. היא זיהתה כמה נושאים שחזרו על עצמם ברבות מן העדויות, ובהם הבושה, אזכור סימון היהודים בימי הביניים, תיעוד התייחסויות מגוונות של בני המקום לסימון, וגם מה שהיא כינתה "גטואיזציה מרחבית". לגבי מונח זה, הסבירה ששון שיהודים שגרו באזורים של אוכלוסייה מעורבת, נעלמו כביכול מאותם אזורים ברגע שנכנס לתוקפו הצו שאילץ אותם לענוד את הכוכב הצהוב. כפי שכתב המחנך הפולני-יהודי חיים אהרן קפלן ביומנו: "היהודים עצמם יצרו גטו שלא במתכוון [...] יהודי המסומן בסמל הבושה פשוט נמנע מלהופיע באותם רחובות”. לעומת זאת, התרבו הסימונים באזורים היהודיים, במיוחד לאחר שהיהודים החלו להתרכז באזורים ספציפיים כגון גטאות. "רחוב נלבקי הפך להוליווד", כתב היסטוריון גטו ורשה עמנואל רינגלבלום, "רק כוכבים מסתובבים כאן". מובן שעם המעבר של היהודים לגטו, קיבלו הסמלים משמעויות חדשות, ונוספו סימנים שציינו תפקידים ומעמדות מועדפים; מכאן גם שהדימוי שהתקבל לאחר המלחמה כאילו היה רק סימון מסוג אחד אינו נכון.
מחבר היומן הגרמני ויקטור קלמפרר השתדל לתעד כל תגובה של בני ארצו הלא-יהודים לסמל, מהשתתפות בצער ועד התייחסות אליו כאל מכשיר ללימוד הדור הצעיר על "השונות" של העם היהודי. אך הציטוטים המרגשים ביותר היו של היהודים עצמם, במיוחד של בני המעמד הגבוה החילוני, שבעבר חשו שהם חלק אינטגרלי מהחברה הכללית. "פתאום הרגשתי שאני לא עצמי יותר, שהכול השתנה, שהפכתי לזרה", כתבה הלן בר בפריז ב-1942. רגשתי כאילו מישהו צרב את מצחי בברזל מלובן". החוקרת הגרמנייה ורנה בוסר דנה בנושא ילדים ומתבגרים שענדו את הסימן היהודי. היא ציינה שהנידוי החברתי שחוו בגלל הצו פגע ביצירת קשרים עם ילדים אחרים ועם מבוגרים ומורים – "זו הייתה המכה הקשה ביותר", העיר היינריך דמרר על כך שלא יכול לשחק עם חברו הטוב ביותר – אף שרבים העזו להוריד את הסמל כאשר שיחקו עם חברים לא-יהודים או בעת שהתגנבו מהגטו ל"צד הארי" כדי להשיג אוכל ועוד מצרכים מצילי חיים. ואולם היו גם מי שסיפרו שהכוכב היהודי העניק להם תחושה של "בית", והיה אחת החוויות האחרונות שחוו עם הוריהם. אולי במפתיע, צעירים יהודים רבים הרגישו גאווה ותחושת השתייכות כאשר ענדו את הסמל, והקפידו להצטלם כשהם עונדים אותו בגאווה. ביומנו כתב שמחה גוטרמן: "אני מוכן להיות הראשון שיענוד את הסמל! אענוד אותו בגאווה! בושה? אלה שמכריחים אותנו לענוד אותו צריכים להתבייש! ואם שודד יפשיט אותי מכל בגדיי וישאיר אותי עירום ברחוב הראשי, האם עלי להתבייש? ממה? הבושה כולה שלו"!
בהרצאה של מגדלנה קובוב העלתה החוקרת הקנדית נושא לא שגרתי: היתרונות האפשריים של הסמל היהודי. היא הציגה ממצאים על נשים פולניות שענדו סרטי שרוול עם מגן דוד כדי להינצל מאונס קבוצתי בידי חיילים גרמנים, ועל גרמנים שענדו סמלים שונים כדי לטשטש את זהותם ולהתחפש ליהודים וכך לחמוק ממעצר לאחר המלחמה. קובוב דנה גם ב"הפצה" של הסימנים האלה כיום – כגון תחפושת "אנה פרנק" הידועה לשמצה באי-ביי וחולצת הפסים ועליה הכוכב הצהוב בעל שש הפינות שנמכרה ברשת "זארה" – כמו גם ב"הפצה מחדש" של סימנים דוגמת קעקועים בידי נכדים של ניצולים כדי להזדהות עם החוויות של סביהם בזמן המלחמה.
נעלה את הסדנה הרצאה מרתקת של טל ברוטמן, היסטוריון צרפתי-ישראלי, על תולדות השימוש בקעקוע לסימון אסירים באושוויץ, שהיה המחנה היחיד שהייתה בו מדיניות מסודרת בנושא. קעקוע האסירים החל בתחילת שנות הארבעים, כאשר קועקעו אסירים סובייטים שהגיעו למקום, ולאחר מכן התפתחה המדיניות לקעקע יהודים (זכרים) על החזה ומאוחר יותר על הזרוע (שני המינים) כדי לזהותם בקלות. כמה יוצאים מן הכלל שראויים לציון היו יהודים הונגרים ופולנים ששולחו לאושוויץ ב-1944 ולא קועקעו – בגלל החלטה שמחנה המוות ישמש מקום ריכוז זמני לפני שיושביו יישלחו לעבודות כפייה ברייך. ברוטמן גם הדגים את הקלות שבה כל מי שיש לו ידע בסיסי של ה"שיטה" יכול לזהות קעקוע מזויף – שנעשה בו שימוש הן במציאות הן בתעשיית הבידור לאחר המלחמה כאמצעי לתיאור אסירים יהודים במחנות ריכוז.
בדבריו עם נעילת הסדנה, חזר והדגיש פרופ' מכמן את הצורך להסתייג מהמודל הקלאסי שיצר חוקר השואה הידוע ראול הילברג של שרשרת פיקוד מלמעלה למטה, שבאמצעותה נוהלו באופן שיטתי שלבי ההגדרה, הרדיפה, הריכוז והרצח של היהודים בידי הגרמנים באירופה ובצפון אפריקה הכבושים. "חוקרים מתחילים להכיר בעובדה שחלק ניכר מן המדיניות האנטי-יהודית אורגן, יושם ונאכף ביוזמות מקומיות", אמר פרופ' מכמן, "אם כי במסגרת של חזון כולל בהכוונתו של היטלר ל'סילוק' היהודים, ולסדנה הזאת תרומה גדולה לחשיבה הזאת".
מנהלת מכון המחקר ד"ר יעל נידם-אורביטו ציינה שגם כאשר מפריכים אותם, מודלים יכולים לשמש כלים יעילים להבניית תפיסות חדשות. היא טענה שבשאלות של אסטרטגיה ויישום (האם סימון היהודים היה המצאה אידיאולוגית או מעשית), תיאורים מיקרו-היסטוריים מכוונים את ההיסטוריונים להבנת הקשרים מקומיים יותר, ובכך להגעה למסקנות שונות – ומורכבות יותר – מאלה שאומצו במאה ה-20.
הסדנה התקיימה בתמיכת קרן גוטוירט.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 90.
