"לעתים קרובות הייתי נוהגת להעיר את הילדות ומוודאת שהן זוכרות את השמות החדשים שלהן גם כאשר הן ערות למחצה. פעמים רבות הייתי חוזרת ומשננת כי לאיש אסור לדעת שאנחנו יהודים". ברנדה פלוצ'ניק-שור
במקור מקרקוב, ברנדה פלוצ'ניק-שור שרדה בשואה בבודפשט בזהות בדויה עם בעלה ושתי בנותיה. הוריה נרצחו בשואה. הסיפור של בני משפחת פלוצ'ניק-שור הוא אחד הסיפורים שמופיעים בתערוכה מקוונת חדשה ושמה "זכרו את שמותיכם החדשים: סיפורים של יהודים ששרדו בתקופת השואה בזהות בדויה".
כל תקופת השואה, בצל רדיפת היהודים בידי המשטר הנאצי, היו יהודים שניסו להציל את עצמם ואת בני משפחותיהם באמצעות מסמכים מזויפים וחיים בזהות בדויה. היו אלה בעיקר יהודים ששלטו בשפה, בתרבות ובמנהגים של הארץ שבה ניסו להינצל, על כל דקויותיהם וגווניהם. לעתים הם בחרו לעצמם שם שהיה קרוב לשמם המקורי, ולעתים הם קנו תעודות עם שמות קיימים. בכל מקרה היה עליהם לשנן את שמותיהם החדשים ואת סיפורי הכיסוי שלהם, ובעיקר להסתיר את הפחד ואת הכאב.
היהודים בזהות הבדויה שהו בדירות מסתור, במרתפים ובעליות גג, במחנות עבודה, בחוות חקלאיות ובמפעלים שפעלו למען תעשיית המלחמה הגרמנית. היו שנותרו בארץ מוצאם, ואילו אחרים עברו למדינות אחרות והתחזו בהן לפליטים או למחפשי עבודה.
אחד הסיפורים בתערוכה הוא של אידה קרייז (פינקרט). בנה הקטן ולוולה נרצח עם סבתו בספטמבר 1941 בבאבי יאר, ואידה נדדה שבורת לב בכפרים ובעיירות. היא אימצה זהות אוקראינית בדויה, ועמדה בסכנה מתמדת של חשיפת זהותה היהודית והסגרתה לגרמנים. פעם התחזתה לרופאה ופעם - לתופרת. "המצעים שלי היו שדה ויער", סיפרה בעדותה ביד ושם, "והמזון שלי היה צער וכינים". פעם אחת היא נתפסה ונשלחה למחנה שבויים, שבו קיבלה מסמך שהעיד על היותה שבויה בשמה הבדוי לידיה ולדימירובנה טשצ'נקו. אידה הצטרפה לפרטיזנים והצליחה לחצות את קווי האויב ולהגיע לשטחי ברית המועצות. בעלה נפל בשורות הצבא האדום.
אצל רבים מהיהודים שאימצו זהות בדויה היו חייהם החדשים כרוכים במאבק יום-יומי להישרדות בסביבה עוינת.
היה עליהם להיטמע בקרב אנשים שרצו ברובם את רעתם, ולהסתגל במהירות למציאות משתנה. הם חששו כל הזמן, בכל מקום ומכל אדם, והשתדלו להפוך לבלתי נראים. לא היה מקום לטעויות. היה עליהם לשנן את התפילות הנוצריות, להתכחש לדתם ולשפתם, ולעתים לשנות את צבע שערם ולהעלים כל בדל של זהות יהודית. הם הסתייעו בלא-יהודים, שחלקם עשו זאת תמורת תשלום, לעתים תוך ניצול מצבם וסחיטתם. אחרים פעלו למענם ללא כל תמורה בלי לדעת שהם יהודים, והיו כאלה שלמרות שידעו שהם יהודים סייעו להם בכל דרך. אלה האחרונים הוכרו לימים חסידי אומות העולם. כמו כן נעזרו היהודים בעלי הזהות הבדויה באנשי מחתרת יהודים שפעלו ללא לאות למען אחיהם, דאגו להם למחסה ומזון וציידו אותם במסמכי זהות מזויפים, תעודות לידה, תלושי מזון, תעודות מעבר ועוד.
לא תמיד הצליחו בעלי הזהות הבדויה לשרוד עד תום המלחמה - ולא בכל המקרים הצליחו משפחות בעלות מסמכים מזויפים לשרוד בשלמותן. דוגמה כזאת היא סיפורם שובר הלב של אידה ואיזק אנג'ל ובניהם ריימונד ואריק, יהודים מסלוניקי שחיו בתקופת המלחמה באתונה. אידה ואיזק הצטיידו במסמכי זהות מזויפים והסתתרו עם בניהם במקומות שונים, אבל הלשנה הביאה ללכידתם של אידה ואריק בן התשע. הם שולחו למחנה המעצר חיידרי באתונה, ומשם שולחו באפריל 1944 לאושוויץ. אריק נרצח בהגיעו. אידה שרדה ושוחררה בברגן-בלזן. לאחר שהחלימה היא חזרה ליוון והתאחדה עם איזק ועם ריימונד.
כל הסיפורים בתערוכה מבוססים על מסמכים מארכיון יד ושם, וממאגרי המידע והאוספים השונים של יד ושם: תעודות אישיות, עדויות, תצלומים, דפי עד, יצירות אמנות ועוד. את התעודות המזויפות המוצגות בתערוכה מסרו ליד ושם הניצולים ובני משפחותיהם, והן חושפות סיפורים מופלאים של הישרדות בתנאים-לא-תנאים, תוך גילוי תושייה, יצירתיות, יוזמה, אומץ והקרבה.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 97.
