בראיון מיוחד לכתב העת יד ושם ירושלים מספרת ד”ר עופר על המחקר המעמיק והנרחב שעשתה, על הקשיים והגילויים שבו, ועל הרלוונטיות הרבה שיש לנושא גם היום.
מאיזה רקע את מגיעה ולמה החלטת לחקור את הנושא הזה?
כשגדלים בבית עם הורים שחוו את אירועי השואה [אמה של ד”ר עופר נולדה בהונגריה ונשלחה לאושוויץ; אביה לחם בשורות צבא פולין על הגנת ורשה, נלקח בשבי הגרמני ולאחר כמה חודשים ברח לרוסיה וידע שם תלאות רבות], וכשהסבים והסבתות ורוב הדודים והדודות נרצחו במחנות ההשמדה, מתעורר צורך רגשי וסקרנות אינטלקטואלית לחקור את האירוע הקשה ביותר בהיסטוריה. חמי וחמותי, ניצולי גטו שאוולי (שבלי) בליטא, סיפרו לי ששרד יומן מהגטו שנכתב בידי רופא. באופן הזה זכיתי להיחשף ליומנו ההיסטורי רב הערך של הרופא ד”ר אהרון פיק, שהיה מונח עשרות שנים במגירה בביתו של בנו היחיד טדיק (דוד) בקיבוץ נצר סירני. היומן מתאר את קורות יהודי שאוולי וליטא בתקופת השואה עד כחודש לפני חיסול הגטו ביוני 1944, מועד פטירתו של ד”ר פיק בגטו. האירועים שתיאר בהקשר הרפואי והאתי הביאו אותי להתמקד בעבודת המאסטר בנושא “רפואה ורופאים בגטו שאוולי”.
במסגרת הדוקטורט הרחבתי את המחקר על הרפואה היהודית בשואה. חלוצי המחקר בתחום היו הרופאים בגטאות. הם תיעדו את המציאות הרפואית הקשה וחקרו את התחלואה שפשטה בגטאות כדי לתת מזור לחולים וכדי להנציח בכלים מדעיים את הפשעים. כך נותר תיעוד בעל ערך רב בתחום התחלואה והרפואה בגטאות. לאחר השואה היה זה הרופא וההיסטוריון ניצול גטו וילנה ד”ר מאיר (מארק) דברוז’צקי מי שהוביל את תחום חקר הרפואה בשואה בכלל ואת חקר הפעילות הרפואית היהודית בפרט. הוא כתב רבות בתחום, ורופאים ניצולי שואה, או מי שהיגרו לפני המלחמה, תרמו לפרויקט ההנצחה והתיעוד, כך שהיה לי בסיס מיוחד למחקר.
בהתחלה חשבתי לערוך מחקר משווה בתחום הרפואי בין כמה גטאות באזורים שונים תחת הכיבוש הגרמני, אבל לאחר שאספתי חומר רב על הרפואה בגטו ורשה, נראה היה שהיקף החומר וחשיבותו מצריכים עיבוד מחקרי נפרד. ישעיהו טרונק היה בין הראשונים להציג מחקר על היבטים של בריאות ותחלואה בגטו ורשה, ובשנות התשעים היה זה מחקרו המצוין של צ’רלס רולנד שהציג תמונה מקיפה על הרפואה בגטו. כשאני מצוידת במחקרים האלה, וברבים נוספים, הקדשתי כמה שנים לאיסוף חומרי הארכיון, בעיקר ביד ושם ובבית לוחמי הגטאות בישראל, וכן בארכיוני הז’יך [המכון ההיסטורי היהודי] בוורשה ויוו”א [YIVO] בניו יורק.
חלוק לבן בגטו לא היה רואה אור ללא העזרה של המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם, שתמך במהלך כתיבת המחקר במלגה, של פרופ’ דן מכמן [ראש המכון וראש הקתדרה על שם ג’ון נוימן לחקר השואה], שהנחה וליווה אותי במחקר, וכמובן העבודה המקצועית המסורה של אנשי מחלקת ההוצאה לאור של המכון הבין-לאומי.
על אילו מסמכים התבססת?
התחלואה והרפואה הם נושא מרכזי בחיי היומיום “הרגילים”, ועל אחת כמה וכמה בתנאים ששררו בגטאות. על כן, בחלק גדול מהמסמכים הארכיוניים שנותרו ניתן למצוא התייחסות רבה לסוגיות הרפואיות. המסמכים האלה כוללים בין השאר דוחות סטטיסטיים על התחלואה והתמותה, דוחות שנשלחו לג’וינט [ארגון הסיוע היהודי הגדול בעולם] על ידי ארגון הבריאות היהודי טוז [TOZ] שפעל גם בגטו, תזכירים בתחום שהועברו לגרמנים, עדויות ודוחות שנכתבו בידי אנשי צוותי הרפואה והבריאות – אחיות, רופאים, תברואנים – וכן מודעות שפורסמו בגטו, פרוטוקולים של ישיבות, עיתוני המחתרת בגטו, יומנים, וגם זיכרונות ועדויות שנגבו לאחר השואה.
מה היו הקשיים שאיתם התמודדת? האם היו נושאים לא צפויים שעלו במהלך המחקר?
הקשיים היו רבים ולא חסרו משברים. המחקר הזה נכתב במשך כמה שנים שבהן התמסרתי למחקר מבוקר עד ליל. ראיתי במחקר משימת חיים שנטלתי על עצמי. המחקר הצריך פענוח של מסמכים משפות שונות – פולנית, יידיש, גרמנית – ואיסוף ועיבוד חומר רב. הוא הצריך גם בחינה השוואתית של הנושא בהקשרים נרחבים, כמו רצח העם, יהדות מזרח אירופה, השואה ואתיקה רפואית תחת מצור ונוכח איומים קיומיים. איסוף המסמכים, תרגומם ועיבודם היו תהליך מאתגר, שלוּוה גם בהפתעות מיוחדות כמו חשיפת יומנים חדשים שנכתבו בשואה. כך למשל גיליתי את המחברות של הגינקולוג ד”ר אדולף פולישוק, ודוח מקיף של ארגון הבריאות טא”ז.
אילו דברים חדשים למדת בנושא ומה נראה לך שעדיין צריך לחקור?
חשוב לציין כי המחקר הזה מדגיש כמה מאפיינים ייחודיים של התמודדות החברה היהודית בשואה. עולה ממנו כי בתוך התנאים הקשים ששררו בגטו ורשה, התקיים בכל זאת מערך בריאות ורפואה היררכי וממושמע למדי, שהציב לעצמו אתגרים של בריאות הציבור על פי סטנדרטים מודרניים: דאגה לתברואה, חיסונים, בידוד נגועים ועוד. כמו כן, הוקמו שירותי אשפוז ושירותים אמבולטוריים, מעבדות ואפילו תחנת עזרה ראשונה.
ברור שלמרות כל המאמצים, לא היה ניתן להציל רבים מהחולים בשל התנאים הדה-הומניטריים שהגרמנים השיתו על היהודים, אבל צוותי הרפואה והנהגת הגטו פעלו מתוך תפיסה של אחריות לבריאות כלל הציבור בגטו. אם כי התוצאה הייתה כמובן מוגבלת מאוד.
במקרים של רדיפות ורצח עם, הרצח וההשמדה מתרחשים בדרך כלל בטווח זמן קצר. כתוצאה מכך אנו עדים בדרך כלל להתמוטטות המערכת הרפואית של החברה הנרדפת, והשירותים הניתנים, במידה שהם ניתנים, מסתמכים בעיקר על סיוע חיצוני שמעניקים ארגונים בין-לאומיים. לא כך בגטו ורשה. המערך הרפואי בגטו לא עסק אך ורק ברפואת חירום או בטיפול בחולים, אלא המשיך גם בתקופה הקשה הזאת בפעולות “שגרתיות”: לימודים, השתלמויות ומחקרים. המערך הזה הוקם ואורגן בידי היהודים עצמם – כלומר, החברה הנרדפת – ולא בידי גורם חיצוני. לצד הפעילות הלגלית, שהתירו הגרמנים בעיקר בשל חששם האובססיבי מהתפשטותן של מחלות אל מחוץ לגטו, הם יזמו פעולות מחתרתיות, שסיכנו את חייהם, בהן מחקרים אקדמיים-מדעיים בעלי חשיבות רבה על הרעב והטיפוס וכן הקמת פקולטה רפואית-אקדמית מחתרתית שבה למדו כ-500 סטודנטים בגטו. הם אף נקטו יוזמות רבות למיגור המגפות, באופן מחתרתי ושונה מהשיטות הדרקוניות שציוו הגרמנים. מהמחקר עולה שפעילי ארגון טוז הפעילו מעין “רשת רפואית בגנרלגוברנמן” [שטחי פולין שנכבשו בידי גרמניה הנאצית ולא סופחו לרייך השלישי], והעבירו סיוע מהסניף המרכזי בוורשה לקהילות וגטאות אחרים באזור.
עוד דבר חשוב שלמדתי הוא שהמסגרות הרפואיות היהודיות שקמו במהירות בגטו ורשה ובגטאות אחרים לא הופיעו “יש מאין”, אלא נסמכו על תשתית של רפואה יהודית שהתפתחה קודם, בעיקר בין שתי מלחמות העולם.
הקהילה היהודית בפולין פיתחה מערך רפואי אתני-לאומי שנועד לשרת שלושה מיליון וחצי היהודים שחיו בפולין העצמאית. המערך הזה הושתת על עקרונות בריאות הציבור, שהתפתחו במדינות המודרניות ואומצו גם בחברה היהודית.
בשנת 1931 היו בפולין כ-4,500 רופאים יהודים עצמאיים, שהיו כ-56 אחוזים מכלל הרופאים העצמאיים בפולין. למרות כל המגבלות והקשיים, מערך הרפואה והבריאות בגטו ורשה משקף בבירור חברה מודרנית: בגטו ורשה היו כ-800 רופאים. כל אלה, לצד המסורת היהודית שהדגישה את הצלת החיים כערך עליון, הניעו את צוותי הרפואה בגטאות לעשות מאמצים בתנאים בלתי אפשריים כדי להקל את סבלם של יהודי הגטאות ולהציל חיים רבים ככל האפשר. התנהגותם של הרופאים כפרטים לא הייתה שונה משמעותית מהתנהגותם של רבים מבעלי התפקידים האחרים בגטו: כולם ניצבו לפני מבחנים מוסריים שאין כדוגמתם. המציאות - ככל מציאות אנושית - הייתה מורכבת. בצד מעשים הרואיים רבים של צוותי הרפואה היו גם התנהגויות ירודות מבחינה מוסרית. הספר מתאר גם את ההיבטים האלה, אבל מבחינה קולקטיבית, מערך הרפואה והבריאות שפעל בגטו ורשה הוא תופעה היסטורית ייחודית שדומה כי אין לה אח ורע.
יש עדיין משימות רבות בחקר הרפואה היהודית בשואה. למשל: כתיבת ביוגרפיות של רופאים; חקר היבטים של מגדר, כמו תרומת הנשים במקצועות הרפואה והבריאות להקמת מערכי הרפואה בגטאות; וכן מחקר משווה על הרפואה בגטאות רבים שטרם נחקרו וסוגיות של הלכה ורפואה בגטאות.
איך הספר רלוונטי לעולם המודרני?
פרקים בספר - כגון אלה שהוקדשו למגפות, לחינוך, למחקר הרפואי ולדילמות אתיות - רלוונטיים לימינו. ניתן ללמוד מהם על כוחם של רוח האדם ומקצוע הרפואה לשמור על מחויבות ערכית ומקצועית לחולים גם בתנאים קשים וקיצוניים. זאת בניגוד מוחלט למה שהובילו הרעיונות הביו-גזעיים בקרב הרופאים, המדענים ומערכת הבריאות בגרמניה הנאצית, שהיו שותפים מלאים “בחלוק לבן” לפשעים הנוראיים שהתבצעו בתקופת השואה.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 93.
