"היה ערב חנוכה ואנחנו לקחנו תפוח אדמה, חצינו אותו לשניים, עשינו חור באמצע ושמנו בתוכו שמן מכונות שגנבנו מהמפעל. משכנו חוט מהשמיכה ועשינו ממנו פתיל, וככה הדלקנו נרות חנוכה בחלון שהיה בכיוון הנהר. לא היו שם בתים ואי אפשר היה לראות [את האור]. עשינו את החנוכייה ושרנו את ‘מעוז צור ישועתי’. את הברכות ידענו בעל פה [...] באותו יום גם קיבלנו בספל קטן מרק תפוחי אדמה, מרק אמיתי, וליקקנו אותו כמו גלידה”.
כך תיארה אדית רוטשילד לבית וייס, ילידת בלשג’רמט בצפון הונגריה, את חג החנוכה בדצמבר 1944 באוברהוהנאלבה – מחנה עבודה בחבל הסודטים שאליו נשלחה מאושוויץ, ואשר הנשים שהיו אסירות בו עבדו במפעל לייצור רכיבי רדיו, נורות ונשק.
עדותה של רוטשילד ועדויות נוספות על חנוכה בתקופת השואה מופיעות בתערוכה המקוונת “חג החנוכה”, הזמינה באתר האינטרנט של יד ושם. חג החנוכה, המסמל ביהדות את המאבק בין אור לחושך, את מלחמתם של המעטים ברבים ואת ניצחון היהדות על הכובשים היוונים, קיבל משנה חשיבות בתקופת השואה. הפיוט “מעוז צור”, ששרו רוטשילד וחברותיה במחנה, מתאר את סיפור חנוכה בתוך הרצף ההיסטורי של המאבקים של עם ישראל בדורות השונים ושל הצלת היהודים, והמסר שלו הדהד בתפילת האסירות ובכמיהתן לנס שיחלץ אותן מסבלן.
ציון חגים ומועדים בתקופת השואה היה אתגר של ממש ליהודים הנרדפים. ההחלטה לשלוט בזמן (לעתים בלי לדעת מהו התאריך באותו היום,) ולזכור ולציין את החג הקרב ובא, גם אפשרה ליהודים שחיו תחת הכיבוש הנאצי לשמור על אנושיותם ולפעול כבני אדם.
התערוכה “חג החנוכה” היא אחת מכמה תערוכות מקוונות המציגות את מגוון הדרכים שבהן צוינו חגים ומועדים ברחבי אירופה וצפון אפריקה לפני השואה, בתקופת השואה, וגם במחנות העקורים ובבתי הילדים שהוקמו לאחר המלחמה. התערוכות מבוססות על פריטים מתקופת השואה המצויים בארכיון יד ושם ואוספיו: תצלומים, חפצים, עדויות, מסמכים ויצירות אמנות.
עוד תערוכה בסדרה היא “והגדת לבנך”, המביאה את סיפוריהם של יהודים שביקשו לציין את חג הפסח בתקופת השואה. בחג הזה, אשר מסמל שחרור מעבדות, היו אותם יהודים עבדים משוללי כל וחסרי אמצעים לחגוג. עם הפריטים המוצגים בתערוכה נמנות הגדות של פסח שנוצרו בימי השואה, בהן הגדה אחת שהעתיק ואייר אפרים-זאב יקונט במסתור בבלגיה.
התערוכה “לרגל השנה החדשה” מביאה את סיפור ימי חגי תשרי, שהם ימים של כפרה וסליחה ושל התחדשות ותקווה לעתיד טוב יותר. בתערוכה – שעודכנה לאחרונה עם עשרה סיפורים נוספים – מבחר כרטיסי ברכה ואיחולים לשנה החדשה. כל איגרת וסיפורה, כל איגרת וגורל האנשים ששלחו אותה או קיבלו אותה. את אחד מכרטיסי הברכה כתב ואייר משה טרשצ’נסקי בן התשע למדריכת הקבוצה שלו, אמיליה ריינוולד, בספטמבר 1943 בגטו טרזין. “הקלה ואושר לשנה החדשה”, כתב זמן קצר לפני שנשלחו שניהם אל מותם באושוויץ.
את הייחוד של שמירת המסורת היהודית בשואה היטיבה לבטא פאני-ציפורה דסברג בת ה- 13 בברכת השנה הטובה שכתבה להוריה במחנה הריכוז ברגן-בלזן בספטמבר 1944: “גם בלי תפוח ודבש תהיה השנה הזאת טובה ומתוקה לנו”, כתבה. וסיימה בתפילה: “שיהיה במהרה בימינו שלום ושנהיה מהר בבית עם כל המשפחה, לשנה טובה תכתבו”.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 93.
