ד"ר רנצו החלה לחקור את הנושא עוד בזמן שעבדה על הדוקטורט שלה. בשנתיים האחרונות, כפוסט-דוקטורנטית בחוג לתולדות העם היהודי באוניברסיטת קה פוסקרי בוונציה, היא קידמה את מחקרה על ילדים יהודים עקורים לאחר השואה, ובחנה את המדיניות והאסטרטגיה של הארגונים ההומניטריים ושל הסוכנות היהודית בכל הנוגע לשיקומם.
מענק המחקר אִפשר לד"ר רנצו לחקור שתי קבוצות של עקורים יהודים שעד עתה לא זכו למחקר מעמיק: אורתודוקסים ומי שמכונים "חסרי זיקה לפלשתינה". "במשך עשרות שנים גיבשו ההיסטוריוגרפיה והזיכרון הקולקטיבי את הדימוי של איטליה שלאחר המלחמה כ'שער לציון', תוך הדגשת התפקיד של איטליה כאזור ריכוז זמני לצורך יציאה בלתי לגלית של עקורים יהודים לארץ ישראל (פלשתינה בשליטת המנדט הבריטי)", הסבירה ד"ר רנצו בהרצאה השנתית של הקתדרה על שם ג'ון ניימן לחקר השואה. "ואילו מתוך המחקר שלי, איטליה מתבלטת כאתר הומניטרי, פוליטי וצבאי עיקרי עבור ניצולים יהודים שהשתוקקו להתחיל חיים חדשים לאחר המלחמה, אבל לאו דווקא בארץ ישראל".
תוך שהיא מתייחסת לקשת רחבה של מקורות – דוחות והתכתבויות מוסדיים שהפיקו ארגוני הצלה, וכן עדויות בכתב ובעל פה של עקורים יהודים – דנה ד"ר רנצו בשני גלים של פליטים שהגיעו לאיטליה במהלך המלחמה ולאחריה. בגל הראשון היו יהודים שנמלטו מארצות שכבשה גרמניה - אוסטריה, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה - והגיעו לאיטליה לפני 1945. "פליטים ותיקים" אלה קיבלו סיוע מחיילי הבריגדה היהודית (ומרבנים צבאיים של בעלות הברית), שהציגו את ההגירה לארץ ישראל כמענה הטוב ביותר למצבם, והקימו הכשרות על מנת להכין את הפליטים, ובמיוחד את הנוער, לקראת עלייה. הקבוצה השנייה, המכונה "הפליטים החדשים", הגיעה לאיטליה בעיקר דרך האַלפּים בסיוע ארגון הבריחה לאחר המלחמה. בשלב הזה, סוכנויות פליטים בין-לאומיות וארגונים יהודיים קיבלו על עצמם את האחריות לטיפול, לשיקום וליישוב מחדש של העקורים מוכי הטראומה. סוכנויות האו"ם, בשיתוף הג'וינט ומשלחות של תנועות הנוער מהיישוב היהודי בארץ, ייסדו בתי ספר לעברית ודאגו להעניק לעקורים הכשרה מקצועית ופעילויות פנאי.
על אף מדיניות העלייה המצומצמת ביותר של המנדט הבריטי, התעמולה הציונית (במיוחד של תנועות הנוער הסוציאליסטיות) הורגשה היטב במחנות העקורים באיטליה. בהקשר הזה ציינה ד"ר רנצו כי עקורים אולטרה-אורתודוקסים, שהרגישו מופלים וחסרי נציגות, החלו לארגן מחדש את החיים החסידיים שלהם בעזרת הרב ניצול השואה לייבל קוטנר מגור, פולין. "כדי לקיים חיי ציבור דתיים ומוסדות חינוך דתיים במחנות העקורים, הם ביקשו מן הסוכנות היהודית לשגר שליחים של אגודת ישראל ושל המזרחי, שהגיעו לאיטליה רק בסוף 1945".
בסיכום הרצאתה התייחסה ד"ר רנצו לאירועים שהתרחשו לאחר הקמת מדינת ישראל וההגירה ההמונית שבאה בעקבותיה ממחנות העקורים באירופה. "לאחר מאי 1948, כמה מאות עקורים יהודים באיטליה שינו את דעתם לגבי עלייה", אמרה ד"ר רנצו. "שני גורמים עיקריים השפיעו על כך. מצד אחד, שמועות על החיים הקשים במדינה היהודית שאך זה נוסדה הרתיעו חלק מאלה שחשבו לעלות. מצד שני, ארצות הברית עמדה ליישם את חוק העקורים, שאפשר כניסה לארצות הברית של כ-400,000 עקורים מאירופה. עקורים רבים, שעדיין שהו במחנות העקורים, ראו בארצות הברית יעד עדיף ליישוב מחדש".
"החוויה של העקורים היהודים באיטליה מוצגת לעתים קרובות כחוויה קולקטיבית", סיכמה ד"ר רנצו. "אבל המקורות שמצאתי ביד ושם אישרו שהעקורים הגיעו מרקע שונה, היו להם צרכים שונים במחנות העקורים, והיו להם יעדים שונים באשר לעתיד. בהיותם באיטליה, כשהם שוהים באתרי מעבר ומצויים בהתמודדות בין עברם הטראומטי לבין הרצון להתחיל חיים חדשים, נעשו העקורים היהודים באיטליה דמויות ראשיות בסיפור מרתק של תקומה ותקווה".
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 91.
