אחת השאלות הרווחות והדחופות ביותר ששואלים מחנכים וחוקרים העוסקים בהוראת השואה היא איך ייראו הוראת השואה והנצחתה בעתיד הלא רחוק, כאשר הניצולים לא יחיו עוד בינינו. כיצד ייראו טקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה? כיצד יתנהלו מסעות השורשים לפולין בלי ליווי של אנשי עדות? והחשוב מכל: כיצד נצליח להעביר את החשיבות והרלוונטיות של זיכרון השואה לבני הדורות הבאים בלי שיוכלו לדבר עם עדי הראייה עצמם?
יד ושם מתכונן לתרחיש הזה מאז נוסד בשנות ה-50 של המאה הקודמת. באמצעות איסוף של עדויות ניצולים - תחילה בכתב ובהקלטות, ובעשורים האחרונים בווידיאו - הבטיח יד ושם שהסיפורים האישיים של מי שהיו עדים לתקופה האפלה ביותר בתולדות האנושות יישמרו לעד.
אבל בשביל המחנכים האתגר גדול אף יותר. כפי שמסבירה שולמית אימבר, המנהלת הפדגוגית של בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה של יד ושם וראש קתדרת פרד הילמן לזכר יאנוש קורצ'אק: "בזמן שההיסטוריונים מדברים על העבר, על המחנכים להעניק לעבר משמעות”.
זה למעלה משני עשורים שאימבר וחברי צוות אחרים מבית הספר הבין-לאומי להוראת השואה ביד ושם מכירים בערכן של עדויות הניצולים, וכעת הם בוחנים את האתגרים שיעמדו בפני מחנכים כאשר דור הניצולים יעבור מן העולם. בראיון מיוחד ליד ושם ירושלים הצטרפו אל אימבר שתי חברות צוות בכירות מבית הספר הבין-לאומי – מאשה פולק-רוזנברג, מנהלת המחלקה להדרכות חינוכיות, וד”ר נועה מקייטון, סגנית מנהלת מחלקת אירופה - כדי לבחון יחד את הנושא מעורר המחשבה הזה ואת אפשרויות ההתמודדות עמו.
מדוע יש לעדויות הניצולים השפעה כל כך חזקה על השומעים?
"כאשר אנשים פוגשים ניצולים, הם מבינים פתאום שההיסטוריה עוסקת בבני אדם, וזה מסייע להם להתחבר לאירוע”, אומרת ד”ר מקייטון. "לשמוע איך הם התמודדו עם הרדיפות, אילו החלטות הם קיבלו בתוך עולם של 'בחירות נטולות בחירה' ואילו מאמצים כבירים הם עשו כדי לבנות את חייהם מחדש לאחר השואה - כל זה תורם להבנה שאנחנו בראש ובראשונה מדברים על סיפור אנושי".
פולק-רוזנברג מסכימה. "המפגש עם הניצול מאפשר יצירת חיבור אישי שמסייע להפנים את העובדה שהשואה קרתה לבני אדם (על ידי בני אדם). האנשים האלה לא היו שונים מאיתנו. המפגש האנושי מאפשר חוויה רגשית, ואמור לעורר סקרנות ורצון ללימוד מעמיק יותר".
"לא נוכל למצוא תחליף לניצולים", מוסיפה אימבר. "כשהם לא יהיו איתנו, זה לא יהיה אותו הדבר. כדי להבין את פשר העניין, עלינו קודם כל לשאול מה תרמו הניצולים להוראת השואה שהוא כל כך חשוב? התשובה היא שהם העניקו לנו משהו מעבר לעדות שלהם, משהו שהוא יותר מעצם סיפור החוויות שאירעו להם בפרק זמן מסוים. מה שמשפיע על קהל השומעים הוא עצם המפגש איתם, האפשרות לנהל דו-שיח איתם. כאשר אנשים פוגשים ניצול, הם נעשים מחויבים לזיכרון, למציאת משמעויות שעולות מן השואה".
האם נוכל לעורר תחושות כאלה בעולם ללא ניצולים?
"חשוב לזכור כי תהליך הפרידה מהמפגשים עם בני הדור הראשון החל מזמן", אומרת פולק-רוזנברג. "כבר שנים רבות שאנחנו כמעט לא שומעים סיפורים של מי שהיו בני אדם מבוגרים בתקופת השואה ויכולים לספר על חוויותיהם כהורים, כבני זוג, כבעלי משפחה, וכבני אדם בעלי קריירה וקשרים מקצועיים. כמובן ששימרנו את חוויות הניצולים באמצעות יצירת סרטי עדות חינוכיים, שמייצגים פאזל עשיר של העולם היהודי ערב השואה. אנחנו גם עושים שימוש בכתבים וביצירות האמנות של אותו הדור - אלה יכולים בוודאי לעזור לנו להבין כיצד אנשים אמיתיים הרגישו והבינו את האירועים של התקופה".
"עומד לרשותנו מאגר גדול של עדויות, הן ביד ושם הן בעולם, שנוכל להשתמש בו להוראת השואה", מסכימה אימבר. "אבל לא לכל העדויות יש את ההשפעה שאנחנו מנסים ליצור בהיעדר הניצולים. למשל, אם ניצולה מתארת כיצד חוותה רעב באושוויץ, ייתכן שאין בזה די. אבל אם היא אומרת 'בגלל שרעבתי באושוויץ, אני מודעת יותר לצורך לסייע לנזקקים' - זו אמירה שכל תלמיד, כל בן אדם, יכול להתחבר אליה. מורים יצטרכו לעבוד קשה כדי ללקט את אותן עדויות שנותנות משמעות לשואה".
ד"ר מקייטון מסכימה, אך מזהירה: "אין פתרון קסם [...] נצטרך להמשיך להשתמש בעדויות מוקלטות כשאנחנו יודעים שהן לא יבואו במקום פגישה אישית עם ניצול".
אם כן, האם יש סכנה שנאבד את המסרים החינוכיים העיקריים כשננסה למצוא דרכים יצירתיות יותר לעניין אנשים צעירים בסיפור השואה?
"פגישה עם ניצולים בוודאי יוצרת חיבור רגשי, כמעט פיזי, עם החוויה המתוארת", אומרת אימבר. "ראינו שאפשר ליצור את החוויה הזו באמצעות שימוש בחומרים רב-תחומיים כמו ציור, מוזיקה, ספרות ושירה. בכל מקרה, כל דבר צריך להיות מונח בהקשר ההיסטורי שלו, ויש להיזהר לא להקטין את האירוע, אך השימוש בחומרים האלה הוא דרך יעילה מאוד להתקשר לתלמידים כדי ליצור אמפתיה ומחויבות שהפגישות עם הניצולים יצרו".
פולק-רוזנברג מציינת ש"כל דור שואל שאלות אחרות ומחפש תשובות לעניינים אחרים. חשוב שיישארו מאגרים שיהיה אפשר להשתמש בהם בעתיד, אבל עלינו להבין גם שהעידן ללא הניצולים יכול להוביל לשיח אחר וביקורתי שלא ניתן לקיים כל עוד הניצולים חיים בקרבנו".
ואולם אימבר חוששת למהר להרחיק לכת. "יש כמה התפתחויות מעניינות שנבחנות היום, אבל עלינו לזכור שאין קיצורי דרך בהוראת השואה. יש לבחון רעיונות חדשים בפתיחות, אך תמיד לזכור שמה שאנו מנסים לעשות הוא ליצור את אותה תחושה של אמפתיה ומחויבות לזיכרון השואה שהניצולים הצליחו ליצור באופן כה טבעי".
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 87.
