ב-1941, לאחר כיבוש הולנד בידי הגרמנים, אולצה צופיה לנגר-אשר בת ה-15 לעזוב את בית ספרה בחרונינגן, ועברה עם אִמהּ קלרה לאמסטרדם, שם למדה בבית ספר לאמנות שהוקם בעבור ילדים יהודים. מאז מרס 1943 הוסתרה צופיה בזהות בדויה בעזרת המחתרת ההולנדית בבתי נוצרים באזור פריסלנד בצפון הולנד, והמשיכה לצייר גם בתקופה הזאת על אף המצב הקשה. "הרגשתי כי אני מביאה איתי סכנה בכל מקום שאני נכנסת, כי אני היהודייה שבכל כתובת שפותחת את הדלת בשבילי אני כמו מחלה מידבקת", סיפרה לימים בעדותה. "אנשים, שהיו יכולים תיאורטית לחיות חיים די נורמליים ובחרו אחרת, הסתכנו מאוד".
הציורים של צופיה, שאותם ציירה בעת שהתמודדה עם האימה, הבדידות וחוסר הידיעה על גורל משפחתה ושבהם מככבים גיבורי אגדות, נמנים עם היצירות המוצגות ב"עוגן בימים אפלים: יצירה במסתור בתקופת השואה". היצירות בתערוכה משקפות שתי פנים של היצירה במסתור – מפלט רוחני ותיעוד המציאות. החוויות האישיות של היוצר, השזורות בתוך הסיפור ההיסטורי, מבטאות באמצעות יצירה את המתחולל בעולמו הפנימי וגם מהוות עדות היסטורית.
"סכנת חיים מעוררת לעיתים אצל האדם תעצומות נפש וכוחות יצירה מדהימים", מציינת מנהלת אגף המוזיאונים ויוויאן אוריה. "בתקופת השואה, בימים האפלים ביותר בתולדות האנושות, היו יהודים שיצרו בסתר: ביערות, במרתפים, בעליות גג, בבונקרים ובדירות מסתור.
"הצורך העז שלהם ליצור ולבטא את חוויותיהם במציאות קשה, תחת סכנת חיים ובדרך כלל תוך אלתור חומרי יצירה, והרצון לתעד את הטרגדיה שפקדה את עמם, מעידים יותר מכל על עוצמתה של רוח האדם".
האמן פליקס נוסבאום ואשתו הציירת פלקה פלאטק הסתתרו בבלגיה. בסתיו 1942, כאשר הבינו כי הגסטפו נמצא בעקבותיהם, עזבו את ביתם וביקשו מקלט בביתו של הפסל דולף לדל. הם שהו אצלו עד מרס 1943, ואז נאלצו לחזור לדירה שבה התגוררו קודם. בעל הדירה, שהיה חבר במחתרת הבלגית, הסתיר אותם בעליית הגג של הדירה, שאותה דאג לרהט עבורם, ואילו הדירה עצמה הושארה ריקה, כדי להטעות את הגרמנים במקרה שיגיעו לבצע חיפוש.
בהיותם בעליית הגג הצפופה בבריסל ניסו בני הזוג להעסיק את עצמם ולהתגבר על הפחד באמצעות ציור החפצים והרהיטים סביבם. הם לא יכלו לצייר בצבעי שמן, משום שריח הטרפנטין המתפשט היה מסגיר את מיקומם. בתערוכה מוצגים שניים מסדרת ציורי "הטבע הדומם" שנוסבאום צייר בתקופה קצרה זו. מתוארים בהם חפצים יומיומיים, הרשומים בתשומת לב ובדייקנות במרחב התלת-ממדי שלהם ומתוארכים בדייקנות, 27-20 במרס 1943. אחת היצירות מתעדת את המטבח במחבוא, ובה מתוארת פינת החדר בין השולחן והכיור.
כלי המטבח הדלים והצמח ביצירה הם עדות ויזואלית לבדידות ולחיים במקום סגור. מהיצירה הזאת נראה שהאמן ביקש לשאוב ביטחון מהנוכחות הגשמית של הפריטים.
ביוני 1944 נעצרו בני הזוג בעקבות הלשנה וגורשו למחנה מכלן, משם שולחו בטרנספורט האחרון שיצא מבלגיה, ב־31 ביולי, אושוויץ־בירקנאו. יומיים אחר כך, ב־2 באוגוסט, 1944 הם נרצחו.
הנערה רגינה וולברום רוטנברג, שנולדה ב-1925 למקס (מושק) וטמה (טוני), תיעדה ברישומיה את מציליה, האחים לבית סליס. הוברט סליס, כומר מהעיירה הלמאל בבלגיה, העביר את שני אחיה של רגינה, וולפגנג בן ה-13 וזיגמונד בן התשע, אל בית אחיו, הכומר לואיס סליס. את רגינה בת ה-16, ואת אחותה סוניה בת השנתיים, הוא העביר לבית אביו ג'וזף, שהיה כבן 80. ב־29 באוקטובר 1942, בעקבות הלשנה, נתפסו ההורים ושולחו אל מותם באושוויץ.
בהיותה במסתור ציירה רגינה כמה דיוקנאות, בהם של שני האחים הכמרים. ב-3 במאי 1944 הביאה הלשנה ללכידתה. ג'וזף הקשיש התעקש שרגינה היא בת משפחתו, ואף ניסה להתנגד בכוח למעצרה, אך ללא הועיל. רגינה נאסרה ושולחה לאושוויץ-בירקנאו, שם אולצה לעבוד בפינוי גופות. בינואר 1945 היא שולחה בצעדת מוות לרוונסבריק, ומשם למלכוב וללייפציג. כמה חודשים לאחר ששוחררה בידי הצבא האדום חזרה לביתם של בני משפחת סליס, שם התאחדה עם שלושת אחיה. בשנת 1980 הוכרו בני משפחת סליס חסידי אומות העולם.
ביצירותיהם של הנצורים במסתור, הן אצל אמנים בעלי השכלה ושֵם בתחומם הן בקרב מי שזו הייתה להם התנסות ראשונה בציור, ניכר דחף עז לתעד את המציאות שחוו ולהנציח אותה: את המחבוא ואת סביבתו, את מציליהם, וגם את הסובבים אותם אשר חלקו עימם את מקום המסתור. במקרים אחרים הפליגו היוצרים למחוזות הדמיון, כגון עולם האגדות, סיפורי התנ"ך, ציור דיוקנאות של יקיריהם וייצוג עברם. ביצירות של הילדים ג'ק יגט ונלי טול, לדוגמה, באים לידי ביטוי הבית והחיים לפני המלחמה; האמונה והזהות משתקפות ביצירה של יעקב ברוסין, שהעיד כי קריאת התנ"ך במחבוא השפיעה עליו מאוד, וכי בזמן הזה הוא החל ליצור סקיצות ראשוניות ששימשו אותו לתנ"ך המאויר שיצר אחרי השואה. בשני המקרים נראה כי היצירה במסתור ענתה על הצורך של האמנים להיאחז בעוגן מוכר ויציב בימים קשים ואפלים, שהתאפיינו בחוסר ודאות ובסכנה קיומית תמידית, וצורך זה הוא המוטיב העובר כחוט השני ביצירות המוצגות בתערוכה.
