הנושא המרכזי הזה נחקר ונלמד בהיקף נרחב במגוון תוכניות ופעילויות שקיים יד ושם במהלך השנים, אבל הפעם הושם הדגש בתחום מוכר פחות - מאמצי הצלה של יהודים בידי יהודים בשטחי ברית המועצות, שם עמדו בפני מציאות של רצח המוני מיד לאחר הכיבוש הנאצי.
בדברי הפתיחה של יום העיון הזכירה מנכ"לית יד ושם דורית נובק למאות הצופים מכל העולם את החשיבות שיש לתיעוד ההתנגדות – הן הפיזית הן הרוחנית – של היהודים לרודפיהם הנאצים ושותפיהם; וכן לתיעוד מאמציהם לסייע לאחיהם הנרדפים בקשת רחבה של מקומות, זמנים ומצבים. אף על פי שהם עצמם היו קורבנות, הסבירה נובק, הם סייעו לאנשים שהכירו ושלא הכירו, ולעתים נהנו גם מעזרתם של דיפלומטים, אנשי דת ולא-יהודים אחרים שהיו אמיצים דיים לבצע פעולה מהסוג הזה נגד אויב אימתני כל כך.
”ברור“, אמרה נוביק, ”שהאחריות והסולידריות והערבות הדדית היו אחד מערכי היסוד של הקהילה והחברה היהודית [...] גם בשעה של סכנה קיומית“.
למרבה הצער, לא נותרו עדים לרוב סיפורי ההצלה שהתרחשו, אך עם פתיחת הארכיונים הלאומיים והמקומיים במזרח אירופה, צילם יד ושם ”חומר רב שלא היה נגיש לפני כן, וזה שפך אור על מעשי הצלה רבים שלא היו ידועים לנו קודם. במקרים רבים הארכיון הוא המקור היחיד לסיפור. לכן אנחנו כאן ביד ושם עושים מאמץ עצום לאסוף את העדויות והמסמכים, ולפעול נגד השעון שמקטין את מספר האנשים שיכולים לספר לנו את הסיפורים“.
עו“ד אריה ברנע, יושב ראש הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה, ציין כי ”כל יהודי שניצל ממוות בשואה, ניצל מפי שמישהו עזר לו“, והזכיר כי מצילים יהודים מילאו תפקיד חשוב בפעולות האלה. הוא הציג כמה דוגמאות של הצלה בידי יהודים, בהן של מי שניסו לשאת ולתת עם שוביהם, מי שחיסלו מלשינים, ומי שהבריחו מידע מתוך מחנות המוות כדי להזהיר אחרים. עו“ד ברנע הזכיר גם פעולות ייחודיות שנקטו יחידים וקבוצות של יהודים כדי להציל אחרים, אם בפעילות הדדית ואם (כפי שקרה ברוב המקרים) באופן אלטרואיסטי. באשר למטרה שלמענה פועלת הוועדה שבראשות ואמר ברנע:
”המטרה העיקרית היא שיהודים צעירים בישראל ובחו“ל [...] יכירו ויספגו אתה מורשת הזאת, ויראו בהתנהגות המוסרית של המצילים היהודים בשואה מקור השראה לקראת החלטות מוסריות שהם יקבלו בעתיד“.
שלומית שולחני מהמכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם ציינה ש-97 אחוז משלושת מיליוני היהודים שחיו בשטחים שכבשה גרמניה מברית המועצות נרצחו תחת הכיבוש הנאצי. שולחני הסבירה שרצח יהודים לא היה רק ”תוצר לוואי“ של המלחמה, אלא שיהודים נרדפו ונרצחו בדם קר למן היום הראשון של הכיבוש הגרמני ועד השחרור. זאת ועוד, שלא כמו במערב, לא הייתה באזור ”התפתחות של רדיפה“ – כלומר, התפתחות הדרגתית משלילת זכויות אזרח, דרך הקמת גטאות וגירוש ועד עבודות כפייה ומחנות מוות. אף על פי כן, כמי שהיו רגילים למעורבות רבה בכל תחומי החיים ברוסיה הקומוניסטית, יהודים הצטרפו ככל שהתאפשר לצבא האדום, הקימו יחידות פרטיזנים או חברו ליחידות פרטיזנים קיימות.
מאשה פולק-רוזנברג, מנהלת מחלקת הדרכות חינוכיות בבית הספר הבין-לאומי להוראת השואה, עסקה בהרצאתה בהצלה בחסות הפרטיזנים. לרוב היהודים שנותרו בשטחים הכבושים של ברית המועצות לא היה סיכוי להצטרף לפרטיזנים ולשרוד בשורותיהם. הסיבות לכך היו החשש מפני ענישה קולקטיבית, היעדר סיוע מצד רוב התושבים המקומיים ואולי החשוב מכל, העובדה שרובם נרצחו עוד לפני התבססות תנועת הפרטיזנים הסובייטית. יחידות הפרטיזנים הלוחמות גם לא קלטו בדרך כלל נשים, ילדים וזקנים, אלא צעירים שיכלו לסייע בלחימה. על רקע זה צמחה תופעת ”מחנות המשפחה“. פולק-רוזנברג הציגה את הדוגמאות של מחנות המשפחה של ביילסקי וזורין, אשר הונהגו שניהם בידי מפקדים דינמיים ומנוסים שנתנו עדיפות להצלת חיי אחיהם היהודים על פני חיסול חיילי האויב. הן שלום זורין הן טוביה ביילסקי הצליחו להשיג את תמיכת הפיקוד הסובייטי כמו גם סיוע מיחידות פרטיזנים אחרות, ובזכות אומץ ליבם ומבצעיהם הנועזים, הצילו את חייהם של אלפי גברים, נשים וילדים יהודים.
אורית מרגליות, העומדת בראש מדור פיתוח והכשרה במחלקת הדרכות חינוכיות של בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה, התמקדה בהרצאתה בניסיונות ההצלה שנעשו בגטו מינסק. היא סיפרה כיצד מאות ילדים יהודים בני 15-11 היו ל“קשרים“ בין הגטו ליער, וסייעו לרבים לברוח למחנה המשפחות של זורין. היא גם שיתפה את הצופים בסיפור הטרגי של ליאוניד אוקון, שלא הצליח להציל את בני משפחתו בגלל אי הבנה לגבי שֵם הרופא שהיה עליו להבריח אל המחנה.
המרצה האחרונה הייתה נעמה גליל, פרויקטורית באגף הנצחה וקשרי קהילה בידו שם, שסיפרה את סיפוריהם של שלוש האנשים – אוסקר גליק בווילנה, אוסוולד רופהייזן במיר ופניה רוזנפלד בווהלין. רוזנפלד אמנם ניצלה בידי לא-יהודים אך לאחר מכן המשיכה להציל אחרים, בדומה לגליק ורופהייזן, שיכלו להציל את עצמם, אך במקום זאת ”עשו את הבלתי צפוי“ וסיכנו את חייהם (במקרה של גליק הוא אף שילם ע לכך בחייו) כדי להציל מאות מאחיהם היהודים.
”התופעה של הצלת יהודים בידי יהודים בתקופת השואה מעמידה אותנו לפני מצב שבו קורבן מבצע בחירה מוסרית להעניק סיוע לקורבן אחר“, סיכם ד“ר יוחאי כהן, מנהל מחלקת הדרכה באגף ההנצחה וקשרי קהילה ומנחה האירוע.
”התופעה הזאת מלמדת אותנו שאין מקום שבו סולידריות אינה נדרשת, ואין מצב שהיא אינה אפשרית בו, וזהו הלקח לנו ולבנינו ובנותינו עד עולם. כאשר נדליק את נרות החג, לפרסם את נס החנוכה, נוסיף לחג הגבורה היהודית, לגבורתם של המכבים, הלוחמים והקדושים היהודים, את גבורת המצילים היהודים בשואה כנגד כל הסיכויים. נזכור את עברנו למען העתיד, וננסה להרבות אור לעולם“.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 94.
