את יום העיון פתח יושב ראש הנהלת יד ושם אבנר שלו. "הרעיון המרכזי שהובל והתפתח בידי גרמניה הנאצית [...] היה לפורר את החברה היהודית לפרודות שלא מסוגלות לתפקד, שמאבדות את האנושיות, את החיוניות ובעיקר את הסולידריות הפנימית המוכרת במידה כזאת ואחרת
בחיים היהודיים לאורך ההיסטוריה", אמר שלו. "למרות זאת [...] בכללו של דבר לא התפרקנו לפרודות ולא איבדנו את הממד האנושי בתגובה, בעשייה ובהתמודדות של בני העם היהודי עם המצבים השונים והקשים לאורך התקופה כולה. אחד הדברים שאפיינו את הממד האנושי והקהילתי היה שמירה על הסולידריות עם הסובבים אותנו [...] העם היהודי שמר על סולידריות, וזו התבטאה בהרבה מאוד מעשים -בנכונות לסייע לא רק לקרובים המיידיים, אלא גם ליהודים אחרים בנסיבות שונות ומשונות [...] עלינו להנחיל את הידיעה העמוקה הזאת לבני עמנו, לצעירים ולעולם כולו".
בהתייחסו לנושא יום העיון הסביר שלו שיום העיון עוסק בנשים מצילות דווקא כי נשים גילו עוצמות בלתי רגילות ונכונות יוצאת דופן לפעול. כשהנהגות קהילתיות התפרקו, העוצמה שצמחה מלמטה הייתה מצד נשים ונערות שמילאו תפקידי הנהגה, במיוחד בתנועות הנוער.
"הנשים האלה וסיפוריהן מעשירים את החיים היום ומשמשים דוגמה אמיתית, ויש דוגמאות רבות".
"היום, 70 שנה לתוך התקומה האדירה של העם היהודי ולתחיית מדינת ישראל, אנו חייבות וחייבים להתפנות ולראות שגם כשהיינו הקורבן מהנוראים שהיו בהיסטוריה, הייתה גדלות נפש בכל אחד ואחת לחפש מקום שבו הוא והיא אינם קורבן והם יכולות ויכולים להושיט יד לאחרות ולאחרים ולמשוך אותם מתוך התופת, מתוך הזוועה, ולהציל כמה שיותר", אמרה ח"כ מרב מיכאלי שנכחה באירוע. "אנו חייבות וחייבים להבין שהחלוקה הזאת שנעשתה, [...] כאילו יהודיות ויהודים היו רק קורבן והמצילים היו רק גויים, היא פשוט לא נכונה. יהודיות ויהודים היו שם בשביל האחיות והאחים שלהם בכל דרך האפשרית [...] זה חלק מהליך ההחלמה שלנו כעם וכמדינה".
יושב ראש הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה, חיים רוט, ניסה לתת הסבר לעובדה שתופעת ההצלה לא הייתה מוכרת בעבר. עם קום המדינה, הסביר, לא היה ידוע הרבה על הצלת יהודים בידי יהודים. היישוב, שנלחם על עצמאותו, העריך בעיקר לוחמים עם נשק. היה להם קשה להבין למה היהודים באירופה לא נלחמו כמוהם ועד כמה התנאים היו שונים. הסבר נוסף טמון בכך שפעולות ההצלה היו חשאיות במידה רבה אפילו לחברים באותו ארגון בגלל הרצון למנוע דליפת מידע על פעילות מחתרתית אם אחד החברים נתפס בידי הגסטפו. סיבה נוספת שהעלה רוט הייתה העובדה שמצילים הרגישו אשמה בגלל המחשבה שהיה ביכולתם להציל יותר.
נעמה גליל מאגף הנצחה וקשרי קהילה סיפרה על נשים שפעלו בשירות ההצלה והסיוע. אחת מהן הייתה רופאת הילדים ד”ר אנה בראודה-הלר, שניהלה בית חולים בגטו ורשה. גם כשהתנאים בגטו ובבית החולים נעשו קשים מאוד, המשיכה בראודה-הלר לטפל בבאים. ועל אף קשריה עם עמיתים גרמנים ופולנים והצעות לעזוב את הגטו, היא החליטה להשאר במקום עם הילדים שבהם טיפלה. היא נהרגה במהלך מרד גטו ורשה כששהתה עם לוחמים בבונקר.
לובה בייליצקה בלום, שעבדה עם ד”ר בראודה-הלר בבית החולים, הייתה אחות במקצועה. בתחילת המלחמה היא ניהלה את בית הספר היהודי לסיעוד בוורשה, והצליחה להשיג אישור רשמי להמשך ההפעלה של בית הספר. במהלך הגירושים ההמוניים של קיץ 1942 נלקחו ילדיה של בייליצקה בלום ותלמידות בית הספר לאומשלגפלץ (כיכר השילוחים) לשם גירוש לטרבלינקה. בייליצקה בלום הצליחה להביא לשחרורן של מקצת התלמידות בזכות תעודות על לימודיהן. היא הצליחה גם להבריח את ילדיה מהאומשלגפלץ באמבולנס. לאחר מכן הסתתרה לובה במרתף עם ילדיה ועם אחיות אחדות. בזכות קשריה ם אחיות פולניות ועם חברי המפלגה הקומוניסטית היא הצליחה להבריח אל מחוץ לגטו את ילדיה וילדים אחרים. היא שרדה במלחמה והלכה לעולמה ב-1973.
עוד הרצאות שנישאו במהלך יום העיון היו של ד"ר יוחאי כהן מאגף הנצחה וקשרי קהילה ביד ושם, שהציג את הנשים במערך הפרטיזני, ושל ד"ר צילה הרשקו, שדיברה על נשים במחתרות היהודיות בצרפת. במהלך היום התקיים גם ראיון עם ניצולת השואה פאני בן עמי, והוצגו קטעים מהסרט המסע של פאני המתאר את סיפורה בתקופת השואה.
ההיסטוריונית ד"ר חווה ברוך סיפרה על שתי דמויות מרכזיות בהצלת יהודים בידי יהודיות: גיזי פליישמן והאזני ברנדט. פליישמן, אֵם לשתיים שהייתה נציגת ויצ"ו בסלובקיה, פעלה בשנים הראשונות של המלחמה לסייע לפליטים רבים שהגיעו לסלובקיה (בהם 336 גברים יהודים שהגיעו אליה מפראג). עם החמרת המדיניות נגד יהודי סלובקיה הצטרפה פליישמן ל”קבוצת העבודה”, שפעלה להצלת יהודי סלובקיה, והייתה דמות דומיננטית בה. הקבוצה ניסתה למנוע את המשך הגירוש לפולין של יהודי סלובקיה באמצעות מתן שוחד לבכיר גרמני. לפרק זמן קצר נעצרו הגירושים מסיבות שונות, והדבר עודד את חברי הקבוצה לנסות לפעול באמצעות שוחד לעצירת הגירוש בכל אירופה. פליישמן נפגשה עם בכירים רבים בניסיון לבחון את היתכנות התוכנית, ועם יהודים ברחבי אירופה במטרה לגייס כספים למימושה. אלא שהגסטפו החל במעקב אחריה, והיא אף נעצרה לתקופה של ארבעה חודשים והוחזקה בתנאי מעצר קשים. במהלך שנות פעילותה קיבלה פליישמן כמה הצעות למלט את עצמה משטחי הכיבוש הנאצי, אך דחתה את כולן. ב-1944 היא שולחה לאושוויץ באחד המשלוחים האחרונים שהגיעו אל המחנה. היא ידעה לאן בדיוק היא נוסעת.
ב-1944 הצטרפה האנזי בראנד למשא ומתן שניהל ד"ר ישראל קסטנר עם הקצין הנאצי אדולף אייכמן, במטרה להציל את יהודי הונגריה ברוח "תוכנית אירופה" שהגתה קודם "קבוצת העבודה" בסלובקיה. בראנד נעצרה בידי הבולשת ההונגרית, אך עמדה בעינויים הקשים ולא גילתה דבר: לא את זיוף המסמכים ששימשו פליטים יהודים ולא את המגעים עם הגרמנים. היא המשיכה לפעול למען הצלת יהודים גם לאחר שחרורה מהמעצר: היא הצטרפה לצוות ההקמה של הצלב האדום בבודפשט, ופעלה כמנהלת אגף האספקה שלו למען הקמת בתי ילדים וקידום אספקת מזון לגטו הסגור בבודפשט. בראנד פעלה למען היהודים המורעבים בבודפשט גם לאחר המצור הקשה על העיר, עד השחרור בפברואר 1945.
ב-6 בספטמבר 1942 כתבה גיזי פליישמן לבתה עליזה בארץ:
"הגורל רצה שלא נוכל להיות ביחד [...] אך אותו גורל גם רצה שבשנות הסבל הקשות ביותר של עמנו ממלאת אמך שליחות להקל על סבל גדול זה. אם אעבור תקופה קשה זאת, אני חושבת שאוכל לומר שלא חייתי את חיי לשווא. ברוח זו את חייבת לשאת את הפרידה, היות שמעל לכל סבל אישי עומד כלל ישראל".
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 88.
