לפי מפקד אוכלוסין שנעשה בפולין ב-1921 מנתה הקהילה היהודית בכפר בָּבּיצֶה (Babice) בדרום-מזרח פולין 18 בני אדם בלבד. דפי עד שאסף יד ושם בקפדנות במשך יותר מיובל שנים זיהו את שמותיהם של מקצת התושבים היהודים: סוחר בשם שמואל פייף, אדם בשם יוסף טינטנפיש, משפחות וולף, שוֵוצר ורוגל... על פי עדותו של אברהם הולר, שהתגורר בכפר שכן, בקיץ 1942, לאחר הטבח ביוזפוב, ניתנה ליהודים מכפרי האזור, ובהם יהודי בּביצה, אשר שוכן כ-19 קילומטר מדרום-מערב לעיירה, ארכה של שבועיים לעבור ליוזפוב. לאחר בואם ליוזפוב, הם נרצחו מחוץ לעיירה עם היהודים המקומיים הנותרים. על פי המידע הקיים, מהקהילה הקטנה של בּביצה שרדו רק ישראל וולך (וולף), דודתו שרה טינטנפיש ואישה בשם ניחה.
חקירות של השילוחים מכפרים שהתגוררו בהם משפחות יהודיות מעטות, כגון בּביצה, מציבות לא מעט אתגרים.
מחסור בתיעוד שיטתי מקשה במיוחד על זיהוי שילוחים בודדים, ולא תמיד ניתן לשחזר את המספר המדויק של המגורשים, את המסלול המדויק של הנסיעה, או אפילו את התאריך המדויק של הגירוש.
בחודשים האחרונים עוסק מיזם "מסילות אל האבדון" של המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם בחקר גורלן של קהילות יהודיות רבות כאלה, שהתקיימו בעיירות ובכפרים בנפת בילגוריי במחוז לובלין בפולין הכבושה (גנרלגוברנמן).
למשל, בחקירת השילוח האחרון מהעיירה שצֶ'בּזֶ'שין השתמשו חוקרים בעדויות של עדים פולנים מקומיים שנאספו בידי הוועדה הפרובינציאלית לחקירת פשעים נאציים בלובלין, כמו גם בדוחות חקירה שנאספו עבור הנס אוגוסטין, מושל נפת בילגוריי, ובהם עדות של מפקד המשטרה המקומית שהשתתף באירועים. המקורות האלה נלקחו מארכיון יד ושם, וכן מאוספים אחרים בעולם כגון המכון ההיסטורי היהודי בוורשה.
מכלל העדויות עולה כי השכם בבוקר 21 באוקטובר 1942 הקיפו שוטרים גרמנים את העיירה, ויחד עם השוטרים המקומיים החלו לגרש את תושביה היהודים. בסך הכול שולחו 934 גברים, נשים וילדים יהודים למחנה ההשמדה בלז'ץ. דבורה פליישר, אישה מקומית ששרדה, העידה לימים: "מוקדם מאוד בבוקר שמענו יריות. בקושי הצלחתי להגיע לביתו של ישרולקה גרמנוביץ. לא נותר שם אף אחד חוץ מבתו בת הארבע, רוחל, שבמהומה נותרה מאחור. אספתי אותה אלי והרגעתי אותה, וביחד עלינו במהירות לעליית הגג. שם מצאנו את אמה [...] שכבנו שם יום שלם בחרדה גדולה. שמענו את הריסת הבתים. הרוצחים רצו סביב כשהם מחפשים בכל פינה [...] יריות נשמעו מכל הצדדים יחד עם צעקות ההורים, יללות הילדים. אפשר היה להשתגע מלשמוע את זה".
כל מי שנתפס הובל לכיכר העיירה, ומשם הוצעדו המגורשים אל מחוץ לעיירה. בדרך הם הוכו בקתות רובים, והיו גם מי שנורו. הם נלקחו לעיירה ברודי מלה, כ-5.2 קילומטר מדרום לשצ'בז'שין, שם הוחזקו בקור ובגשם באתר בית חרושת, ולמחרת בבוקר הם הוצעדו לתחנת הרכבת המקומית. ב-22 באוקטובר, בערך ב-12 בצהריים, הם הוכנסו בכוח לקרונות משא ושהו בהם ארבע שעות עד שהרכבת החלה בנסיעתה. הם נסעו דרומה כ-60 קילומטר, לבלז'ץ, משם איש לא חזר. אין דיווחים על המשלוח הזה ולא ידוע על ניצולים.
"מטרת הפרויקט שלנו אינה רק אקדמית אלא גם של הנצחה", אומרת ד"ר קורנליה שאטי-גייסלר, מנהלת הפרויקט.
"אנו שואפים להשיב שמות למגורשים, לאפשר לקולם להישמע. עם זאת, גבולות המחקר מגדירים את גבולות ההנצחה, ואנו משתדלים להרחיב את הגבולות האלה בכל מקום חדש שאנו מתחילים לחקור. מאגר המידע של הפרויקט, שבו מופיע כל שילוח שנחקר, זמין לציבור, והוא מאורגן מבחינה גיאוגרפית כמו גם כרונולוגית, ואפשר להשתמש בו כדי לשרטט באופן מקיף את חורבן הקהילות היהודיות באמצעות גירושים".
"מסילות אל האבדון", פרויקט המחקר המקוון על השילוחים בזמן השואה, מתקיים בתמיכתם הנדיבה של ועידת התביעות, צוואתו של אייזק ז'אק כהן מצרפת, ניצול מסלוניקי, SNCF (חברת הרכבת הצרפתית), קרן סמסון, ותורמים מקנדה באמצעות האגודה הקנדית למען יד ושם.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 97.
