"הצעירים יגיחו החוצה אל העולם; אלה שבשנים המוקדמות של גיל העמידה ינצלו באופן המיטבי את מה שיש לחיים להציע להם בשאריות הכוחות שלהם; אבל אלה שמעל גיל שישים, הנראים באמת כמו בני שמונים ותשעים, עומדים בפני המתנה אין-סופית לקיצם”.
רוז אנריקס, “דוח על ביקור בברלין, 22-19באוקטובר 1945", ספריית וינר (לונדון)
כאשר מדברים על ניצולי שואה כיום, התמונה העולה במחשבתנו היא של אנשים זקנים המתמודדים ברובם עם קשיים גופניים וקוגניטיביים. אבל לאחר המלחמה, נוכח התלאות חסרות התקדים ומסכנות החיים שנאלצו להתמודד עמם, רוב ניצולי השואה היו בני 40-18 בקירוב.
עם זאת, בתום המלחמה הייתה גם קבוצה של ניצולים מבוגרים יותר. היו שהצליחו לשרוד במסתור. אחרים שרדו בגרמניה בהיותם בני זוג של לא-יהודים או שהציגו את עצמם כ”ארים”. והיו גם מי ששרדו לאחר שנמלטו אל החלקים הפנימיים של ברית המועצות, או היו אסירים בגטו טרזיינשטט, שם הורשו לעבוד עד גיל 65. כמו בסיפורי הישרדות רבים, המזל מילא תפקיד חשוב בצליחת שנות המלחמה.
אך מה קרה לקבוצת הפליטים הזאת לאחר המלחמה? האם האתגרים שהם נתקלו בהם היו שונים מהאתגרים שאיתם התמודדו הניצולים הצעירים יותר? איך התייחסו אליהם ארגוני התמיכה היהודיים וארגונים אחרים, ואילו מסלולים היו פתוחים בפניהם? במסגרת סדרת ההרצאות המקוונות “מקוונים למחקר” של המכון הבין-לאומי לחקר השואה של יד ושם, נשא פרופ’ דן סטון מרויאל הולוואי, אוניברסיטת לונדון. הרצאה מרתקת על נושא שעד כה מיעטו לעסוק בו בהיסטוריוגרפיה של השואה: “ניצולים מבוגרים לאחר השואה”. התעניינותו של פרופ’ סטון בנושא התעוררה בעת מחקר שעשה במשך שנים רבות בשירות האיתור הבין-לאומי ( - ITSהיום ארכיוני ארולסון). המרכז לחקר תוצאות השואה והשלכותיה על שם דיאנה ואלי זבורובסקי הזמין את פרופ’ סטון להציג את ממצאיו.
בפתח ההרצאה עסק פרופ’ סטון בשאלה מי נחשבו “מבוגרים” לאחר השואה. בהתבסס על תוחלת החיים שהייתה באותה העת, וכן על עדויות מוקלטות ועל תצלומים ותיאורים עצמיים, הוא הגיע למסקנה שמדובר בגיל 55 ואילך. מעניין לציין שתצלומים רבים שנושאים כיתובים כמו “איש/ה מבוגר/ת במחנה עקורים”, אינם מצביעים בהכרח על היות האדם המצולם מבוגר בגילו, אלא נובעים מהמראה המזעזע של בוגרים צעירים שסבלו מחסרים פיזיים חמורים בשנות המלחמה. כפי שתיאר את עצמו אחד הניצולים: “אני אדם זקן ללא בית, ללא גג מעל ראשי, ללא משפחה, ללא קרובים. האם אני נראה כמו בן אנוש? לא. בוודאי שלא. פרוע, מוזנח, שבור”. אף על פי כן, רשימות של ארגוני פליטים מעידות שהיו ניצולים, במיוחד מגרמניה, שנולדו בין 1870 לשנות השמונים של המאה ה-19.
כמו בתיעוד הילדים לאחר המלחמה, קל יחסית למצוא חומר על הטיפול בניצולים המבוגרים, אך נדיר יותר לקרוא כיצד הם עצמם ראו את הישרדותם ואת עתידם. אחד המקורות הטובים ביותר מהבחינה הזאת הוא ארכיון רוז אנריקס בספריית וינר בלונדון. אנריקס, בת למשפחה יהודית מכובדת בלונדון, התנדבה ליחידת הסעד היהודית (Jewish Relief Unit), שהייתה חלק מהוועד היהודי לסיוע בחו”ל (Jewish Committee for Relief (Abroad, ומילאה תפקיד חשוב בטיפול בשרידי יהודי גרמניה לאחר המלחמה. כשנסעה לגרמניה עם סיום המלחמה, היא כתבה על חוסר הטיפול בניצולים המבוגרים:
בזמן שמשאבים רבים יחסית הושקעו בניצולים הילדים והתקיימו דיונים על שיקומם הפיזי והנפשי, ובזמן שבוגרים צעירים ניצלו את האשרות לארץ ישראל ולמערב כדי להתחיל את חייהם מחדש, קבוצת הניצולים המבוגרים לא עוררה עניין ולא זכתה למימון רב.
לרבים מן הניצולים המבוגרים לא היו הכוחות הנפשיים להתחיל מחדש את חייהם בארצות אחרות, ומחוסר ברירה הם הועברו לבתי אבות שהתקשו לספק להם אפילו את צרכיהם הבסיסיים ביותר. בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20 הטיפול בהם נעשה דחוף יותר בשל סגירת מחנות העקורים. בעת הזאת נעשה נושא הפליטים קשור יותר ל-Gemeinde (קהילה מקומית) של המנסים להתיישב בגרמניה. “אם לא יחול שינוי ניסי במזג ובהתייחסות שלהם”, הזהירה אנריקס, “לא יהיו להם חיים ארוכים [...] אני חוששת שלכל ימי חייהם תזדקק הקהילה לסיוע ולעידוד של אחיהם היהודים בני המזל בארצות אחרות”. במכתב אחר היא יצאה באזהרה חמורה:
“שרידים מעוררי חמלה אלה של קהילות משגשגות אינם מסוגלים ברובם לקיים את עצמם. עבודתנו בגרמניה אינה יכולה להסתיים עד שהם יטופלו כראוי”.
ניצול השואה הרב ריצ’רד פדר, שהיה עתיד להיות הרב הראשי של בוהמיה ומוראביה, תיעד כמה מן העדויות העצובות ביותר על המצב הנפשי של הניצולים המבוגרים לאחר השואה. “אנו הזקנים אומללים לגמרי”, הוא כתב בספרו טרגדיה יהודית: המערכה האחרונה, שיצא לאור בצ’כית ב-1947. “איבדנו את אחינו ואחיותינו, ילדים, נכדים – כל מה שהיה יקר לנו, כל מה שעשה את החיים יפים [...] אין צורי שירפא את הפצעים האלה”.
אומללות ובדידות, סיכם פרופ’ סטון, היו המאפיינים העיקריים של חברי הקבוצה הזאת, על אף המאמצים שעשו יחידת הסעד היהודית ודומיה לדאוג להם. הם אולי לא היו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב הניצולים, אבל הם היו ראויים לתשומת לב ולתמיכה רבה – שלא תמיד קיבלו.
מפגש החוקרים המקוון נערך במסגרת פעילות המרכז לחקר תוצאות השואה והשלכותיה על שם דיאנה ואלי זבורובסקי.
הגיליון ה-50 של "יד ושם - קובץ מחקרים", שצפוי לצאת ב-2022, יוקדש לגורלם של המבוגרים היהודים לפני השואה, במהלכה ואחריה. הגיליון יכלול מאמרים מחקריים ממגוון תחומים, בהם היסטוריה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, לימודי ספרות וגרונטולוגיה.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 93.
