כיצד שינה "שואה" את זיכרון השואה

לנצמן נולד בפריז ב-1925 ליהודים שהיגרו לצרפת ממזרח אירופה. בראשית הכיבוש הגרמני הוא חי במסתור עם משפחתו, ובגיל  17 הצטרף למחתרת הצרפתית ופעל במסגרתה. קריאת ספרו של ז’אן-פול סארטר אנטישמי ויהודי (הרהורים בשאלה היהודית) גרמה ללנצמן לבחון את זהותו היהודית, ולאחר צאת סרטו הראשון Pourquoi Israel (מדוע ישראל), המתעד את 25 שנותיה הראשונות של מדינת ישראל, פנה אליו משרד החוץ של ישראל וביקש ממנו ליצור סרט על השואה מנקודת מבט יהודית. התוצאה הייתה הסרט האיקוני שואה – יצירה בת תשע שעות שתורגמה ליותר מעשרים שפות.

בעקבות מותו של לנצמן ביולי  2018 בוחנת ליאת בן חביב, מנהלת מרכז הצפייה של יד ושם, את הישגיו בתחום היצירה הקולנועית העוסקת בשואה:

קלוד לנצמן ידוע במיוחד הודות ליצירתו התיעודית "שואה". מה תוכלי לספר לנו על "שואה" וכיצד הוא שינה את האופן שבו זוכרים את השואה?

"שואה הביא שינוי אדיר ביצירה הקולנועית הנוגעת בשואה, והיה לאחד מסרטי השואה הנודעים ביותר מאז צאתו לאקרנים ב-1985. לנצמן, שדחה את השימוש בחומרי צילום ארכיוניים, בדוקו-דרמה ובכל הסוגות האחרות, התעקש להתמקד בעדויות של אותם ניצולי שואה שהיו העדים הקרובים ביותר לרצח ההמוני של בני עמם. זוהי יצירה העוסקת בהווה, ומראה כיצד אלה שהיו שם חיים עם הטראומה והזיכרון. סרטי שואה מכל הסוגות השתנו לאחר שואה, שהבליט את עדויות הניצולים באופן ובהיקף שלא היו כמותם".

מדוע החליט לנצמן שלא לעשות שימוש בתיעוד ארכיוני מצולם?

"רוב התיעוד האודיו-ויזואלי מתקופת השואה הופק בידי הנאצים לצורכי תעמולה, ולנצמן סירב להשתמש בו. תיעוד אודיו-ויזואלי אחר הופק בידי בעלות הברית – הרוסים, הבריטים והאמריקאים – בעת שחרור המחנות והוא למעשה תיעוד שלאחר השואה. גם אם הצילומים האלה קרובים מאוד למה שקרה במחנות, הם צולמו לאחר מעשה, בדומה לשחזור של זירת פשע. גם זה לא התקבל על דעתו של לנצמן. יתר על כן, קשה מאוד לצפות בדימויים האלה, ולנצמן לא רצה לאפשר לצופה להפנות את מבטו, אפילו לשנייה, מן המסך".

באילו בעיות נתקל לנצמן כאשר הסתמך על עדויות כדי לספר את סיפור השואה?

"לנצמן צילם למעלה מ-200 ראיונות במשך עשר שנים – ראיונות של ניצולים יהודים אך גם של חסידי אומות העולם ואפילו נאצים. לנצמן מתחיל את תשע השעות של שואה בעדותו של שמעון סרבניק, שהיה ילד בן  13 כאשר נעשה זונדרקומנדו [עובד כפייה במשרפות] במחנה ההשמדה חלמנו. אנו מלווים את סרבניק במשך דקות לאורך עדותו הכואבת, ואז הוא מסביר שאי אפשר להבין את מה שאירע: 'אף אחד אינו יכול להבין את זה, אפילו אני שהייתי שם אינני יכול לתפוס את מה שבאמת התרחש'. נקודת הפתיחה של הסרט היא מעין חוזה שלנצמן עושה עם צופיו. הוא מנסה לומר לנו: 'אי אפשר לתפוס את מה שתשמעו עכשיו, אפילו מי שהיה נוכח באירועים לא מסוגל להבין או לתפוס את מה שקרה, אבל אנחנו נספר לכם את הסיפור הזה שוב ושוב, לעומק, מנקודות מבט שונות, מפי אנשים שונים, במקומות שונים, כדי לנסות להשיג אפילו שמץ של הבנה כיצד התאפשר הדבר'. זאת הייתה החלטה קולנועית אמיצה באופן קיצוני".

האם אפשר בכלל לבנות סרט תעודה אמין על בסיס עדויות בלבד?

"עצם השימוש בעדויות מעלה שאלות היסטוריות ופסיכולוגיות. כיצד פועל הזיכרון? האם זיכרונות יכולים לשמש עדות אובייקטיבית? כיצד יכול אדם להרכיב מחדש סיפור מתוך חוויות אישיות? כיצד גורמים לאדם לספר זיכרונות מלפני עשרות שנים בלי לעורר מחדש את הטראומה? כל השאלות האלה משתקפות בשואה. למשל, בסיפורו של אברהם בומבה, שאולץ לגלח נשים ביום בואן למחנה ההשמדה טרבלינקה ולנצמן ראיין אותו בעת שהוא מספר אדם במספרה. בומבה מתאמץ להעיד ומתחנן ללנצמן שיניח לו. הצופה רואה את סבלו: לנצמן משאיר בתוך הסרט את כל השלבים של השיחה שלהם. הוא מרגיע את בומבה ומשכנע אותו לספר. הצופה עד לכל התהליך הפסיכולוגי שהעד מתנסה בו".

שלושים שנה לאחר צאת הסרט, כיצד ממשיך "שואה" להשפיע על סרטים העוסקים בשואה?

"לפני לנצמן היו סרטי תעודה שעשו שימוש בעיקר בקריינות ובתיעוד ארכיוני. אחרי לנצמן, סרטי תעודה החלו להשתמש גם בעדויות. היום אנחנו מחברים את שניהם. אנשי קולנוע צעירים חוזרים לחומר הארכיוני, שהוא זמין יותר היום הודות לעידן הדיגיטלי, אך הם גם ממשיכים להשתמש בשואה של לנצמן או להתייחס אליו, והוא נשאר דוגמה מופתית לתיעוד עדויות שואה".

 בספטמבר ובאוקטובר 2018 ערך מרכז הצפייה של יד ושם הקרנות של הסרט "שואה" לזכרו של קלוד לנצמן. ההקרנות נעשו בשיתוף הסינמטקים של ירושלים, תל אביב וחיפה, והיו פתוחות לציבור הרחב.

מרכז הצפייה של יד ושם פתוח מ-9:00 עד 17:00 בימים ראשון עד חמישי. במרכז יש יותר מ- 11,000 סרטים, המופיעים בקטלוג מקוון (באנגלית).

הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 87.