ערב פרישתו מיד ושם סקר אפרים קיי, מנהל מחלקת העולם היהודי והסמינרים הבין-לאומיים בבית הספר הבין-לאומי, את התפתחות המרכיב החשוב של עדויות בגוף ראשון בהוראת השואה.
מתי החלו ניצולים להצטרף למאמצי יד ושם בהוראת השואה?
הגעתי למה שהייתה אז מחלקת החינוך של יד ושם ב-1988, כאשר המחלקה מנתה חמישה עובדים בלבד. כבר כשהייתי מורה בבית ספר תיכון, התחלתי להזמין ניצולי שואה לכיתה. הם היו הורים של תלמידים שלי, וכמה מהתלמידים לא שמעו לפני כן את הוריהם מדברים על החוויות שלהם מתקופת המלחמה.
בתוך כך למדתי שיש לנהל נכון את התקשורת של הניצולים עם התלמידים: הניצולים זקוקים להדרכה בכל מה שקשור לנושאים שמתאים לדבר עליהם. והכי חשוב - יש לאפשר דו-שיח בין הניצולים והקהל שלהם.
כיצד התחיל קורס ההדרכה לאנשי עדות?
בשנות התשעים המוקדמות החלה עמיתתי שולמית אימבר [כיום המנהלת הפדגוגית של בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה וראש קתדרת פרד הילמן לזכרו של יאנוש קורצ’אק] לפתח את הפילוסופיה החינוכית של יד ושם – של תוכניות מותאמות גיל ומוכוונות מבחינה תרבותית. ראש המחלקה שלנו אז שלמי בר מור ניגש אלי עם הרעיון לפתח את הצעתה של ניצולת השואה חנה גרינפלד ז”ל “לשבור את השתיקה” של ניצולי שואה, שרובם לא מסרו עדות פומבית מחוץ לבית המשפט אפילו עשורים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.
מה כוללים הקורסים האלה?
הזמנו את הפסיכותרפיסט משה הראל שטרנברג מארגון “עמך”, המעניק תמיכה חברתית ופסיכולוגית לניצולי שואה ולבני הדור השני, כדי לסייע בפיתוח קורס בן חמישה ימים הכולל הרצאות, סיורים בקמפוס יד ושם וכלים שיאפשרו לניצולים לספר את סיפורם באופן תמציתי ויעיל. זה היה תהליך עדין מאוד, לאזן את הצורך האדיר של הניצולים לספר את סיפורם כמונולוג עם הצורך למסור גרסאות קצרות יותר של סיפורם כדי שלקהל תינתן ההזדמנות לעכל את דבריהם ולשאול שאלות.
שטרנברג גם עודד את הניצולים לפתח מעין “כרטיס ביקור” – הקדמה קצרה המוסרת מידע על עצמם – כדי שמי שמשוחחים איתם יראו בהם אנשים אמיתיים עם היסטוריה, קשרי משפחה וקריירה שמשתרעים מעבר לשנותיהם בשואה. במשך השנים השתתפו בקורסי ההכשרה שלנו כ-450 אנשי עדות, ולמדו בהם לתת אמון בניסיון שלנו כמחנכים ולהיצמד לקווים המנחים שלנו כדי להבטיח מפגשים מועילים ככל האפשר לכל הקהלים.
איך מגיב הקהל לעדות בגוף ראשון?
לאחר שנים רבות של פיתוח סמינרים חינוכיים בין-לאומיים ביד ושם, אני יכול לומר שאין דבר שמבטיח הפנמה אמיתית של אירועי השואה כמו שמיעת עדות של שורד וקיום אינטראקציה איתו. ראיתי אנשים שממש פורצים בבכי, מחבקים את הניצול, מחזיקים את ידו ואפילו צוחקים איתו. הם יוצרים קשרים שהם לא חשבו שייתכנו – אפילו עם מי שבאים ממדינות שיש בהן מעט מאוד יהודים כמו סין ועם מי שבאים ממקומות עם מתחים גזעיים כמו דרום אפריקה. המגוון העצום של הסיפורים שמשתתפי הסמינרים שומעים מניצולים שמוצאם ממדינות ברחבי אירופה וצפון אפריקה משאיר רושם שלדעתי נשאר לעד בתודעתם ובלבם.
מעבר לחובה הברורה מאליה ללמוד את עובדות השואה ולרכוש את הכלים החיוניים והיצירתיים כדי ללמד עליה בכיתותיהם, משתתפי הסמינרים שפוגשים ניצולים משתנים לעד, ומתמלאים השראה להעביר מסרים של תקווה, אמונה וחוסן נפשי לקהלים בכל העולם.
האם הסמינרים חשובים גם לניצולים?
מאוד! הם מעניקים להם הזדמנות לספר על חוויותיהם, ונותנים משמעות ומטרה להישרדות שלהם ולחיים שבנו מחדש כאן בישראל. מפליא לראות אילו מאמצים הם משקיעים כדי להצטרף לסמינרים שלנו כאן, בירושלים, או בחו”ל. יש כאלה שטסו אפילו עד ניו זילנד, ורבים מהם הצטרפו לצעירים במסעות השורשים המסורתיים לפולין לפני השירות הצבאי או במהלכו. כפי שאמר לי אחד הניצולים: “יד ושם מלא חיים – חיילים, אורחים, מחנכים – להם אני חייב לתת עדות”.
העדים שלנו הם ממש קהילה בפני עצמה.
מה יקרה כאשר לא יהיו עוד עדויות בגוף ראשון?
אין ספק שאופי הסמינרים בנושאי השואה – וגם טקסי ההנצחה והראיונות בתקשורת – ישתנה כאשר הניצולים לא יוכלו להעניק את עדויותיהם שאין להן תחליף בגוף ראשון בפני קהלים חיים. אבל יד ושם מתכונן למצב הזה כבר כמה שנים באמצעות גביית עדויות מצולמות, איסוף חפצים, יצירות אמנות ומסמכים שהם “עדים דוממים” לזוועות של השואה, ובמיוחד בעזרת סדרת הסרטים המובילה שלו “עדים וחינוך”. הסדרה המיוחדת הזאת, שפותחה בידי המחלקה ללמידה מקוונת של בית הספר הבין-לאומי, לוקחת את ניצולי השואה אל המקומות שבהם חיו לפני המלחמה, חוו את מאורעות המלחמה ובנו את חייהם מחדש. מתברר שפרקי הסדרה יעילים מאוד בכיתות ובקורסים ברחבי העולם, גם כיחידות שלמות וגם כשהם מחולקים לקטעים קצרים יותר כדי להאיר נושא או מאורע מסוים. זהו בהחלט מה שהייתי קורא לו “הדבר הקרוב ביותר” למפגש בלתי אמצעי עם ניצול, אף שברור שקשה יותר ליצור את הקשר המיוחד דרך המסך. עם זאת, אנחנו עדיין מנצלים עד תום את העובדה שהם עדיין איתנו ויוצרים הזדמנויות רבות ככל האפשר לשמוע אותם מדברים. כל פגישה עם שורד - באופן אישי או מקוון - היא ברכה. כפי שהעיר אלי ויזל, “כשאתה מקשיב לעד, אתה הופך לעד".
באילו דרכים התאים יד ושם את השותפות שלו עם הניצולים לתקופת הקורונה?
רבים מאנשי האגפים השונים של יד ושם מקפידים להיות בקשר עם אנשי העדות שלנו בתקופה הקשה הזאת. הם מעבירים להם את המסר שאנו דואגים להם ומנסים לעזור להם בכל דרך אפשרית. כמה מהניצולים הצליחו לרכוש שליטה בטכנולוגיה ולהצטרף אלינו לסמינרים, לראיונות ולטקסי הזיכרון המקוונים – פעילויות שמושכות אלפי משתתפים בכל העולם, כולל ניצולים נוספים. כך אנו סוגרים מעגל – הקשר שלא יינתק בין העדים ובין המחנכים ובני הדורות הבאים.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 93.
