בתחילת פברואר 2018 פנתה ליד ושם סימה פרקש, אחייניתו של ניצול השואה יוסף קורנבליט, וסיפרה כי בעקבות חקיקת "החוק הפולני", שמגדיר כעבירה כל התייחסות לכך שהעם או האומה הפולנית אחראית (או אחראית באופן חלקי) לפשעים שבוצעו בשואה, דודה אינו רגוע ומבקש לספר על גורל משפחתו בזמן השואה. מיד תואמה גביית עדות מצולמת בביתו של יוסף.
יוסף קורנבליט נולד ב-1926 בטופורוב – כפר קטן ליד העיירה מליץ בפולין – בן זקונים ליצחק ושרה קורנבליט. בעדותו לרונית וילדר, מראיינת ממדור איסוף וקליטת פריטים באגף הארכיונים של יד ושם, סיפר יוסף על היחסים בין היהודים והפולנים בתקופת השואה:
"להוריי הייתה חנות טבק בחלק הקדמי של ביתנו, ולכן פולנים רבים מהסביבה היו מתאספים אצלנו בבית. הכפר שבו גדלתי היה כפר קטן עם מעט מאוד יהודים; חיינו יחד עם הפולנים והלכנו לבית ספר כללי. לפעמים הפולנים היו אומרים 'יהודים, לכו לישראל', אך אז לא הבנתי למה הכוונה".
ב-1941 גורשו בני משפחת קורנבליט למחנה ביישיאדקה ליד מליץ והועסקו שם בעבודות כפייה. בקיץ 1942, לאחר יותר מחצי שנה של חיים בתנאים קשים במחנה, החליטו בני המשפחה לברוח ליער הקרוב. ההורים וארבעת הילדים הצעירים הסתתרו בבונקר שבנו ביער, וחיו בתנאים קשים של גניבת אוכל מתושבי הסביבה ושל פחד תמידי. "בזמן המלחמה חששתי מהפולנים יותר מאשר מהגרמנים", סיפר יוסף. "הגרמנים לא הגיעו למקומות המרוחקים שבהם היינו. רוב הזמן חששנו מהלשנה של פולנים".
בחורף 1943 מתו האב יצחק והאח ירמיהו ממחלת הטיפוס. ביוני 1944, חודשיים לפני שחרור האזור, גילו פולנים את הבונקר של משפחת קורנבליט, וכל המסתתרים בו – האם, שלושה מילדיה ועוד שתי נשים, אחיות, שהצטרפו אליהם לבונקר - הושכבו על הקרקע ונורו במקום. יוסף ואחותו רוזה הצליחו לברוח מהמקום. בחודשיים האחרונים של המלחמה חיו יוסף ורוזה לבד ביער ללא מקום מסתור. מזמן לזמן סייע להם מכר פולני בשם דורק וסיפק להם אוכל. את התקופה הזאת ליוו קולות הלחימה שבאו מהחזית, והחיו את תקוותם לחזות בסוף המלחמה.
לאחר גביית עדותו של יוסף קורנבלט הגיע ליד ושם מכתב נוסף מסימה פרקש, בתה של רוזה:
"אני מבקשת להודות לך מקרב לב על הצוות ששלחת לראיין את דודי יוסף. דיברתי איתו אתמול והרגשתי שאבן נגולה מעל לבו. מאז המלחמה האירועים נחרטו בנפשו והוזכרו רק בפורום משפחתי מצומצם. 'לא חשבתי שאזכה ליום הזה', הוא אמר לי וכך הרגשתי. דוד יוסף הצטער שבתום הסרט לא הודה לקב"ה ולכם על הזכות שנפלה בחלקו לתעד את סיפורו האישי. וגם רציתי לומר תודה על החיים הטובים שיש לו היום. אז אני עושה זאת בשמו. יישר כוח לך ולכל העוסקים במלאכת קודש זו".
תחום גביית העדויות ממשיך לפעול ולגבות עדויות מצולמות בבתי הניצולים. בכל יום מגיעים מראיינים וצלמים לכשמונה בתי ניצולים ברחבי הארץ, בתיאום מראש. לתיאום עדות מצולמת בבית הניצול צרו קשר עוד היום.
איסוף העדויות של יד ושם נעשה בתמיכתם הנדיבה של: ג'ק ומרילן פכטר; הדסון ביי קפיטל; ולדמיר זמצוב; קרן נאמן ע"ש פיליפ צ'וסקי; Circle of Service Foundation; וקרן המבורג לקידום מחקר ותרבות.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 87.