יאנוש קורצ'אק, שמו הספרותי של ד"ר הנריק גולדשמידט, יליד ורשה, היה רופא, סופר, עיתונאי ומחנך דגול. לפני המלחמה ניהל בתי יתומים, הדריך בפנימיות ובקייטנות, הרצה באוניברסיטאות ובסמינרים והרבה לכתוב. חיבורים וספרים רבים נכתבו על משנתו החינוכית של קורצ'אק שלפיה הילדות אינה תקופת הכנה לחיים אלא חלק מהותי מהחיים עצמם, ולכל ילד יש להעניק את מלוא הזכויות והכבוד. קורצ'אק תבע התחשבות בכל ילד וילד לפי ייחודו, כישרונותיו וצרכיו ולא בדרך של הכללתו בקטגוריה חד-ממדית.
יד ימינו של קורצ'אק בניהול בית היתומים בגטו ורשה הייתה סטפניה וילצ'נסקה. לאחר שהשלימה את לימודיה באוניברסיטת ליאז' שבבלגיה, חזרה וילצ'נסקה לוורשה והופקדה על בית יתומים יהודי. ב-1909 פגשה בד”ר קורצ'אק, וכאשר בשנת 1191 פתח בית יתומים, עברה אליו ונהפכה לסגניתו. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס קורצ'אק לצבא, ווילצ'נסקה ניהלה לבדה את בית היתומים שבינתיים התרחב ומנה 150 ילדים. ב-1919 הועברו כל הילדים לבית יתומים חדש. וילצ'נסקה שימשה בו מנהלת כללית, וקורצ'אק היה המנהל הראשי. ב-1935 היא ביקרה בארץ ישראל וחייתה בעין חרוד עד 1939 . עם הכיבוש הנאצי הצליחו אנשי עין חרוד להוציא לווילצ'נסקה אישור יציאה מפולין, אך היא סירבה ועברה עם ד"ר קורצ'אק ועם הילדים לגטו.
בתקופת השואה המשיכו קורצ'אק ווילצ'נסקה לטפל במסירות ביתומים שהיו תחת חסותם בגטו, תוך שהם מקפידים לשמור הן על שגרת חיים בבית היתומים הן על חינוכם של הילדים. "חוסר המחיצות הרשמיות בינו לבין היתומים היה בולט לעין", כתב בזיכרונותיו משה זרטל, איש השומר הצעיר בוורשה, ברשמיו מביקוריו המזדמנים בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק. "ראיתיו יושב ישיבה טבעית על ספסל לימודים קטן ליד ילד קורא בספר. ראיתיו מקשיב לשיחת ילדים ערנית, או מעודד ומכוון היאבקות 'אכזרית' בין שני ניצים שיצאו מכליהם. פעמים הרבה ראיתיו מנשק ידו של ילד קטן או חלש. היה משום יחס כבוד וקדושה לילד הרך, הסולל את דרכו בעולם העוין של הגדולים".
אומנם הוצע לקורצ'אק לעזוב את הגטו ולעבור לצד הפולני, אך הוא סירב להציל את עצמו בלי הילדים. ב-5 באוגוסט 1942 גורשו ד"ר קורצ'אק ווילצ'נסקה עם צוות בית היתומים ו-200 הילדים למחנה טרבלינקה, ושם הושמדו כולם.
ב-8 באוגוסט 2017 התקיימו ביד ושם יום עיון ועצרת לציון 75 שנים להירצחם של יאנוש קורצ'אק, סגניתו סטפניה וילצ'נסקה וילדי בית היתומים. כ-100 חניכים מתנועת הנוער מחנות העולים השתתפו בסמינר עיוני לזכרו של קורצ'אק שבמרכזו עמדו סוגיית החינוך בכלל ומקומו של המחנך במפגש החינוכי בפרט. בחלק הראשון של הסמינר סיירו החניכים באתר יד ושם ודנו בדילמות חינוכיות לנוכח התפוררות עולמם של הילדים בתקופת השואה. בחלק השני למדו החניכים את דמותם של יאנוש קורצ'אק וסטפניה וילצ'נסקה, דנו במשנתו החינוכית של קורצ'אק ולאורה בחנו את האופק החינוכי-חברתי של המחנך כיום.
העצרת נערכה בכיכר יאנוש קורצ'אק ביד ושם, והשתתפו בה נציגת שגרירות פולין בישראל, חניכי בית היתומים של קורצ'אק, עשרות חברי תנועת הנוער מחנות העולים וחברי המכון החינוכי הישראלי על שם יאנוש קורצ'אק. בעצרת נשאו דברים מנהלת מחלקת התקשוב של בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה ביד ושם ד”ר נעמה שי"ק, נציגי המכון החינוכי הישראלי יוסי וראובן נדל ונציגת מחנות העולים לירון אבנת. בסיכומו של היום התכנסו החניכים לצפייה בסרט המביא את סיפורו המרגש של יצחק בלפר, חניך בית היתומים של יאנוש קורצ'אק.
"כאשר אנו מדברים על השואה, אנחנו לא רגילים לדבר או לחשוב על אהבה", אמרה ד"ר שי"ק. "אנו כמעט תמיד חושבים על השואה מהסוף, מבורות הירי, מתאי הגזים, מהדרך הנוראה אליהם. אנו חושבים על רעב, קור, זוועה, אימה ואובדן. אנו חושבים על קריסת הסולידריות, על מאבקי הישרדות עיקשים, נואשים, לעיתים קרובות על בדידות גדולה, אבל לא על אהבה".
"אנחנו ראינו בהם אב ואם", התוודה יצחק בלפר בעצרת. "אב הנעדר שעות ארוכות מהבית שבכל פעם היינו מתרגשים מחדש לבואו והאם הנמצאת איתנו תמיד, כל ימיה בבית, שמחה וגוערת, מעודדת ומעירה". "רק אחרי שנים הבנתי שסטפה דאגה מאוד לילדים", הודתה עדה פוזננסקי. "היא הייתה עוברת בלילה ממיטה למיטה ומכסה את הילדים, דאגה שיצחצחו שיניים, דאגה מאוד לבריאות. בבוקר, כשמישהו לא הרגיש טוב, הוא היה פונה אליה. דאגה שהילדים יאכלו. אני לא הייתי אכלנית טובה, לכן הייתה ניגשת אליי לבדוק אם אכלתי ואם שתיתי".
בסוף העצרת הופרחו עשרות עפיפונים בידי חניכי מחנות העולים ברוח תפיסת עולמו הייחודית של יאנוש קורצ'אק, כדי לשלח לעולם מסר חינוכי של כבוד, אהבה ושוויון זכויות.
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 84.
.JPG?itok=9Y5wcmq_)
.JPG?itok=O6INfkUY)
