נעמה גליל מהאגף להנצחה וקשרי קהילה הרצתה על תולדות המחנה ועל המרד בו. סוביבור החל לפעול באפריל 1942 והיה אחד משלושה מחנות ההשמדה של "מבצע ריינהרד". מיקומו של המחנה נבחר בגלל קרבתו למסילת רכבת וריחוקו מאוכלוסייה אזרחית, ורוב קורבנותיו הגיעו אליו ברכבת. לאחר כמה ניסיונות בריחה כושלים, תכננו והובילו שני אסירים יהודים, ליאון פלהנדלר ושבוי המלחמה הסובייטי אלכסנדר (סאשה) פצ'רסקי, מרד ובריחה של כ-300 אסירים יהודים שהיו כלואים בסוביבור. כמחצית האסירים נהרגו בעת בריחתם ב-14באוקטובר 1943,
ורבים אחרים נתפסו במצוד לאחר מכן. כ-50 מהם שרדו במסתור ביערות הסמוכים. היסטוריונים מעריכים כי עד חיסול המחנה לאחר המרד נרצחו בו בין 170,000 ל-250,000 יהודים.
"סוביבור הוא סיפור יהודי", הצהיר יוסי גביר, מנהל יחסים בין-לאומיים וקשרי ממשל ביד ושם. "הוא התרחש אמנם על אדמת פולין הכבושה בידי גרמניה הנאצית. הפשעים האיומים בוצעו באכזריות ובשיטתיות מתוכננת בידי גרמנים נאצים ועוזריהם. הנרצחים היו אזרחים של שלל מדינות אירופיות, שחלקם אף הגיעו במקור מצפון אפריקה. עוצמתו וחשיבותו של סיפור סוביבור הן אכן אוניברסליות. ובכל זאת, סוביבור נשאר, וראוי שיישאר, בראש ובראשונה ומעל לכל סיפור יהודי". גביר גם שיבח את המאמצים הבין-לאומיים המתמשכים להקמת מרכז מבקרים חדש באתר מחנה ההשמדה – מרכז שינציח את קורבנות סוביבור ויציג את האמת ההיסטורית לבני הדורות הבאים.
דבורה פישמן (ליכטמן), בתם של ניצולי סוביבור עדה פישר ויצחק ליכטמן ז"ל, דיברה על העול והכבוד הכרוכים בחיים כבני הדור השני. הלקח החשוב ביותר שלמדה מהוריה היה חשיבות השמירה על צלם אנוש, "ואחר כך ניסו כל השנים לחיות חיים שקטים ונורמליים [...] אשרינו שאנחנו מחוברים לגבורה".
ד"ר יורם חיימי, ארכיאולוג המנהל את החפירות בסוביבור מאז 2007 במעורבות ובפיקוח של המכון הבין-לאומי לחקר השואה והנהלת יד ושם, חשף בהרצאתו כי במהלך שנות החפירה גילו צוותים של מתנדבים באתר למעלה מ-70,000 חפצים. בין השאר הם גילו טבעות נישואין, תליונים אישיים, שיניים תותבות, מפתחות ואפילו תגיות של תיבות דואר הנושאות שמות משפחה שלקחו עמם המגורשים מתוך אמונה שהם עוברים לבית חדש. אמר חיימי:
"כל פריט קטן נושא עמו סיפור מדהים ומרתק".
על אף המאמצים שעשו הגרמנים להרוס את המחנה ולא להותיר כל ראיות לקיומו, הצליח צוות החפירה לזהות אתרים חשובים של המחנה, שנקברו תחת כבישי אספלט. באמצעות תצלומי אוויר ותמונות בתלת-ממד הציג חיימי את מיקומם המדויק של שמונה תאי גזים, 21 בורות קבורה ותשע משרפות פתוחות. זאת בנוסף ל"הימלשטראסה" (הדרך לשמים), השביל שבו הלכו הקורבנות אל תאי הגזים, צריף שבו התפשטו הנשים וצריפים של מפקדי המחנה. "העבודה הארכיאולוגית שלנו מוכיחה לדורות הבאים שסוביבור אכן קיים", סיכם חיימי. וגביר הוסיף:
"אתה חושף את מה שהגרמנים ניסו לטשטש - את האמת על סוביבור".
הכתבה הזו הופיעה במקור ביד ושם ירושלים, גיליון 87.
