"מה חשוב יותר, הזהות שנולדתי איתה או מה שאני מרגישה עכשיו?..."
כך הגדירה ניצולת השואה שרה ורשביאק (אבינון) את קונפליקט הזהות איתו התמודדה לאחר המלחמה.
ילדים מעטים שרדו את השואה. חלק מהם שרדו בזהות נוצרית בדויה במשפחות מסתירות ובמנזרים. במקרים רבים הזדהו הילדים עם זהותם החדשה ולא רצו לחזור ליהדותם ולעזוב את משפחת מציליהם. הם היו בקיאים ברזי הנצרות. חלקם לא קיבלו אותה רק באופן חיצוני אלא אימצו אותה כאמונה. הם הזדהו עם מציליהם, חשו שם בבית, קיבלו את אורחות חייהם והדבר העניק להם תחושת בטחון. במקרים מסוימים פחדו לחזור להזדהות כיהודים וכך לשוב ולקשור את גורלם בגורלם של היהודים ולחיות בקרבם. חלק מהם המשיכו להתפלל תפילות נוצריות ולענוד צלב לצווארם גם אחרי שהוצאו ממשפחות מציליהם.
שרה ורשביאק נולדה בשנת 1936 בעיירה בילגוראי שבפולין ליהודה-לייב ואסתר-אתקה ורשביאק, אחות לשמעון (שימק). עם פרוץ המלחמה ברחה המשפחה ללבוב ומשם לברודי. לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות נמסרה שרה לאוקראינית שחיה מחוץ לברודי והסתירה אותה תמורת תשלום.
לאחר שגורשו הוריה של שרה למחנות נפסקו התשלומים לאוקראינית שטיפלה בה והיא הושלכה לרחוב. לאחר נדודים רבים זיהה אותה פולני, ידיד של אביה, שנתן לה את השם הבדוי אירנה יאבלונסקה ומסר אותה למנזר כיתומה פולנית שביתה הוצת על ידי אוקראינים. היא הועברה לקרקוב, שם אומצה על ידי יאן ויוליה פילך שטיפלו בה במסירות.
לאחר סיום המלחמה לקחה יוליה את שרה למשרדי הוועדה היהודית לרשום את שמה ולציין ששרדה. מספר חודשים לאחר מכן הגיעו סבה ודודה של שרה ודרשו את החזרתה לידיהם. בית המשפט פסק לטובתם ושרה הועברה לבית ילדים של הקואורדינציה בזבז'ה, אך ברחה משם אל הוריה המאמצים והמשיכה לנהוג כנוצרייה. סבה של שרה שב ותבע את בני הזוג וזכה במשפט.
בשנת 1950 עלתה שרה ארצה, מלווה בקרובת משפחה. בישראל שהתה בקיבוץ כפר מנחם והשתייכה לקבוצת הילדים "עמיר" של עליית הנוער בקיבוץ.
במהלך השנים שמרה שרה על קשר עם הוריה המאמצים והחליפה עמם תצלומים ומתנות. עם השנים התערתה בחברת הילדים בקיבוץ ואף נבחרה להנהגה הראשית של "השומר הצעיר" בארץ. היא נישאה לבני אבינון ולהם שלושה ילדים.
